כשנכנסנו לביתי בפעם הראשונה, נכנסנו דרך הדלת, הלכת לצידי
מצויידת בחיוך הביישן ומלא שמחת החיים שאני כ''כ מכיר ואוהב,
וישבנו בחדרי והבטנו אחד בשניה במבטים מאוהבים, וידענו שהסוף
לא באמת קרב, ומסתתר משהו מאחורי שני הלבבות האלה, לא משהו
זמני, ולאחר שיצאת מחדרי והלכת לביתך, ונשאלתי על ידי אימי
שאלות עלייך, בין השאר השאלה העוקצנית ''מי זאת? עוד 'אחת' ?
'',
ועניתי לה בלב שלם ובאמון מלא - ''אמא, אני מאמין בתוך תוכי
שזאת ה'אחת' ''.

עזבתי אותך, ועזבת אותי, וישבתי לי בחדרי, לבדי, על סף חנק עקב
דמעות מגעגועים וכמיהה, נואש לרחמים, חיפשתי את הקופסה הישנה,
שידעתי שהיא תיפתח רק כשתלכי ממני, פתחתי אותה, והוצאתי ממנה
את אוסף השיער המפורסם שלך, אשר אספתי ממיטתי בזמנים שמחים
יותר שהיו לנו, וניחוחך המשכר שעדיין נידף מהן סיפק לי רוגע
ושלווה זמנית, עד הפעם הבאה שכוחותי ייאזלו לנסות להלחם בעובדה
שאת חסרה לי כמו שמעולם לא חסר לי מישהו.

וכשריחך יעלם מן השיער, ושוב אחפש את היד המנחמת שידעה בדיוק
איפה ליגוע, מה לעשות, ומה לומר כדי להחזירני לשפיות ולהרגיע
את הכאב, ופן פנייך ודמותך אשר נעלמו מנגד עיניי, שכ''כ נעמו
לי כשהבטתי בעינייך והאמנתי בלבב תמים שלעולם נהיה ביחד, וששום
סיבה לא תפריד ביניינו, ייעלמו גם אלה כולם ככולם, אדע שאהיה
חייב להתגבר ולמשוך את עצמי למעלה בכוחות עצמי, ובמהרה.

ואני משתדל, וקשה לי חסרונך, אבל אני עוד אתגבר, עוד אתגבר,
ואוכל לחזור ולאהוב שוב, ולא אותך, אבל תני לי רק עוד קצת, ממש
עוד מעט מהמעט לנשום אותך, כדי שאוכל להמשיך הלאה בידיעה שקו
השפיות עדיין לא הושפע מהעובדה שאני יודע שאת המשכת הלאה, ואני
עדיין חולם אותך.

חולם אותך, חלומות ילדות, אשר יישארו לעולמים.