בשעות אחר הצהריים נשבה הרוח חזק במיוחד, כאילו מנסה להספיק
למלא את מכסתה השבועית לפני כניסת השבת. הטנק, שרבץ כבד על
הקרקע החולית, כלל לא היה מודע לסערה שבאה עליו, אך כלי הנשק
שעליו שאפו לחריציהם הקטנים ביותר אבק דק, שהתערבב עם השמן הגס
שסך את מנגנוניהם עד כדי היווצרות בוץ סמיך, וצוות הלוחמים
שעמלו על החלפת חוליות פסולות בזחל הפלדה הכבד סבלו מהרוח
שסירבלה את תנועות הנפת הפטיש הכבד, ומחול המדבר אותו נשאה
הרוח לעיניהם, לאוזניהם, לפיהם, ואפילו, כך לפחות הרגישו,
למעמקי ראותיהם ולצד האחורי של מוחם. חול מיוחד היה זה, חול
שנגרס לכדי אבקה דקה במשך השנים הרבות בהן היו רכבים משוריינים
כבדים משפיעים עליו את משקלם הרב, ודורות רבים של לוחמים כבר
הספיקו להילחם בו ולהתאונן עליו.

אוחיון מעולם לא נהג להסתיר את כעסו. לא מרעיו, לא ממפקדיו,
ובמקרה הזה, אפילו לא מבורא- עולם, ותוך שהוא משליך על הקרקע
את המוט הראשוני, שכבר חרש חריצים עמוקים בכפות ידיו, צעק
לשמיים:
"כוס אמחשי על המזדיין הזה למעלה, לא מספיק אנחנו תקועים בחור
המסריח הזה אוכלים גריז במקום השניצל של אמא, הוא צריך להביא
עלינו סופה?! מה קרה באומלר, לא התפללת הבוקר?"
באומלר קרב לאוחיון ולחש בנימה שהייתה יכולה להתפרש כמאיימת
אילולא היד החברית שהונחה על כתפו הכואבת של אוחיון,
"כל השבוע דיבורים כאלה - מילא, אבל עוד מעט שבת, אז חלאס. אני
לא צוחק."
וסולימיאן, המכונה בחיבה סולי, רק שירבב את ראשו מתא הנהג,
ציחקק ונשא לאוחיון עצה:
"עד מתי תקלל כמו אשכנזי, הא? כוסא מחשי זה בערבית קישוא
ממולא. עדיף תיתן בסטנדרטים - כוס אמק, כס אחתוק, ילען דינק,
או אם 'תה רוצה קצת אחר, יעני סטייל אישי, אולי תרביץ איזה
אינעל שורלק או יחרב ביתק, כמו שאומר הקצין רכב, שיישרף. רק
בחייאת, אחי,  אל תביא לי כאן ירקות ממולאים, למה כבר ככה אני
רעב."
ההרצאה המלומדת לא נשאה חן בעיני התלמיד, ולו רק בשל צמד
המילים שפתח אותה, צמד מילים שסימל תחושת עייפות ומיאוס
מהמסגרת הצבאית, ולכן היתה הגייתו אסורה בתכלית האיסור על
חיילים במעמדו של סולי, וכמו מספר ביטויים אחרים, לא ייאמר גם
בחדרי חדרים, אלא אם צבר החייל ותק מספיק כדי ליצוק תוכן של
כבוד למילים החלולות. כך שאוחיון כבר התכונן ליטוש את מלאכתו
ולבוא בדין ובחשבון נוקב עם העבריין הפוחז, ואלמלא צינן רמי,
מפקד הטנק, את האווירה, היה המצב יוצא מכלל שליטה, לדאבונו של
הטנק הצמא, כתמיד, לטיפול.

בסופו של עניין השלימו הארבעה אל אף כל התלאות את הטיפול
היומי בטנק ששנאו וכיבדו, וגם קצת אהבו בסתר ליבם, וניפנו
לעיסוקיהם.
באומלר משך עמו את אוחיון, ושניהם פתחו בטקסים ובתפילות
המקדמים ומברכים את בוא קדושת השבת. הם הדליקו את הנרות ובירכו
עליהם (אוחיון חייך חיוך קטן, כי נזכר באחותו הקטנה), הם
התפללו ערבית של שבת ושרו "שלום עליכם" ו"לך דודי", ולאחר מכן
הלכו וסידרו את ארגז התחמושת ששימש כשולחן האוכל לסעודת השבת.
סולי אהב בזמנו הפנוי לשכב על מיטת השדה שבאוהל הסיירים הקטן,
לתחוב את ידו, שנוקתה במיוחד לשם כך, למפשעתו, לעצום את עיניו
עד שהחמימות והדימיון גרמו לו להרגיש שבביתו הוא שוכב, ואז
לגנוח במשך דקות ארוכות בקולו הצרוד "אההה... אההה..." עד שרמי
היה מעיר אותו בסתירה מצלצלת המסמנת שהגיע זמן התדריך היומי,
או ארוחת הערב, או חובה אחרת. הסתירה היתה נענית תמיד בחיוך
רחב ובקללה נדיבה.
לרמי לא היתה שעת הדימדומים הזו שעה פנויה, הוא, לאחר ששתה כוס
תה חם ושטף את פניו מהאבק (או, למעשה, מרח את האבק על פניו),
חזר לטנק על מנת לדבר ברשת הקשר עם סמלת המבצעים הגדודית,
שתמסור לו את הנחיות המפקדים האחרונות, את התרעות המודיעין
החדשות, ועדכונים נוספים, יהיו אשר יהיו. למרות שהיה הנושא
משמים, אהב רמי לדבר עם סיגל, להתלוצץ מעט ולשמוע קול נשי פעם
ביום. אם היה יודע מתי ייצא לחופשת סוף-שבוע, היה רמי קובע עם
סיגל פגישה שאינה במדים, כך תיכנן מאז שראה אותה בביקורו
האחרון בבסיס החטיבה המרחבית. אך בדרך כלל לא היה שום ערך
למועד המתוכנן לחופשה, ואפילו מספר שעות לפני חילוף הצוותים,
היה יכול להתרחש משהו שיטרוף את כל סבב היציאות הפלוגתי וישנה
(לטובה או לרעה) את מועד היציאה הביתה.

לאחר שנישאו התפילות, הומשעו הגניחות והוכן התדריך, התיישב
צוות 3ב' לסעודת השבת שלו. באומלר קידש על היין ובירך על החלה
ונענה ב'לחיים' ו'אמן' שמחים במועדם, והארבעה הסתערו בתיאבונם
הרב על האורז והלחם והעוף ותפוחי האדמה שנשלחו אליהם כמה שעות
קודם לכן בכלי חימום חד פעמיים ממוצב "סופה", בנוסף לכמה זוגות
מדים נקיים, תה חם, נעליים חדשות לאוחיון, גלגל מרכוב "בוגי",
כמה חוליות זחל חדשות וארגז כדורים למכונת יריה "מאג".
ארוחת הערב, שערבה מאוד לחיקם של הבחורים העייפים, נגמרה
במהירות שהיתה מפתיעה זר, אילו היה נקלע לסעודה. לאחר זמן
עיכול שנמשך כזמן עישון סיגריה אחת, הכריז רמי על סידור שאריות
הארוחה והעברת התדריך היומי.
משימת הצוות, כפי שהוגדרה על ידי איזה קצין נעלם, אי שם
בחטיבה, הייתה:
"צוות הטנק 9 אפור יהווה כוח יירוט עיקרי בגיזרת "קרמבו" ויהיה
במוכנות תמידית לשליטה בתצפית ובאש על שטח האב"ם שבין ק.ד.
201-247, ע"מ למנוע, לשבש ולסכל פח"ע ולאפשר אורח חיים תקין
לתושבי איזור עוטף עזה"
סולי, לבקשתו של רמי, תירגם את הכתוב לעברית:
"ז'תומרת אנחנו מוכנים תמיד אם התצפית רואה משהו מוזר לעלות
לעמדה, להעיף שלושה פלאשטים ולחסל חוליה שבדרך לבית של חברה של
שניצר בבארי, למה שלמרות שהוא קצין אנחנו לא רוצים שיאנסו לו
את החברה. איך אנחנו עושים את זה? שוכבים באוהל, מתפננים, אם
צריך אותנו ירימו לך טלפון... סתם! תירגע, אחי, מה אתה נלחץ?
יושבים בטנק בעמדה אחורית, עד שעה אחרי הזריחה, כל אחד בתא
שלו, מקשיבים לקשר, פעם בשעה עולים לעמדה קדמית, עושים קצת
רעש, קצת בלאגן, מסתכלים על הגדר וחוזרים. לפעמים קצת מוציאים
ת'ראש לנשום אוויר, אם יש'ך מצב רוח טוב אולי מעשנים איזה
סיגריה וחוזרים. בכל מקרה, הכי חשוב - תמיד שניים ערים, שלא
יעלה לנו איזה מג"ד על הטנק ויכניס אותך לכלא ולא תראה חודשיים
את האמא היפה שלך ולא תביא לנו את העוגיות-אליפות שהיא
מכינה."
רמי צחק וצחקו כולם, ואחרי שנרגעו חזר רמי ושינן והסביר בפעם
המי-יודע-כמה על אופי השטח ועל הכוחות השכנים, ועל הוראות
הפתיחה באש - לא יורים ללא אישור מהמג"ד, בגלל הפסקת האש הזו
שמדברים עליה, וסיים בכמה מילים על בטיחות ועל חשיבות המשימה,
וקדימה לכלי, למארב.

שגרת יומם של צוות 3ב בשישה עשר הימים מאז הגיעו לראשונה
לעמדת "אפור" היתה כמעט קבועה. את הלילות היו מעבירים בציפייה
דרוכה בטנק ובסריקה קפדנית של הגדר העוטפת את רצועת עזה
ומפרידה בין שני עולמות שונים בתכלית, ואת הימים היו מעבירים
בציפייה קצת פחות דרוכה בסביבת הטנק הקרובה. תמיד בהאזנה לקשר
ותמיד במוכנות לפעולה. בשעות הבוקר, אם הטיפולים לא נמשכו זמן
רב מדי ואם לא הוטלו עליהם משימות מבצעיות מיוחדות, היו ישנים
כמה שעות באוהל הסיירים ומשאירים שומר-מאזין אחד על הטנק,
שיקשר בין צוות 3ב' ובין שאר העולם.
בעבר הייתה עמדת "אפור" מאויישת רק לעיתים רחוקות באמצעות אחד
הטנקים שבמוצב "סופה" השוכן כחצי שעת נסיעה מהעמדה, אך בביקורו
האחרון במוצב דרש מפקד הגיזרה החדש, שטנק וצוותו יוצבו בה דרך
קבע, ומז צוות 3ב אמון על שמירתה. שישה-עשר ימים לבד במדבר.
שישה-עשר ימים ביחד בטנק.

בזמן שלבשו הלוחמים את אפודיהם, התקינו את ציודם והתכוננו
ללילה הארוך, הם שמעו את קולה הנעים של סיגל הקורא להם "9 אפור
ממגן, 9 אפור ממגן, עבור".
סולי השתלט ראשון על מכשיר הקשר והתכוון, כדבריו, "לשגע קצת את
הזונה של רמי", אך טון דיבורה הבהיר לו שאין לכך זמן, והוא
קיבל ממנה את ההודעה על התרעה ודאית לגבי מחבל שמתכנן לעבור
היום בגזרתם בדרכו לפיגוע במרכז הארץ.
הארבעה נחפזו איש-איש לתאו, התניעו את מנוע הדיזל העצום, שנשמע
קצר-רוח כמוהם לפעילות, ומיהרו לטפס על הגבעה מאחוריה הסתתרו
במשך היום, כדי להסתכל על הגדר. מפקד הגזרה פנה לרמי בקשר
והעביר לו הנחיה חד משמעית:
"9 אפור כאן קודקוד, אני רוצה שתבין את האחריות שלך - יש מידע
ודאי על מלוכלך שינסה לעבור דרכך צפונה, רגלית. אתה המחסום
האחרון בינו ובין האזרחים. עד כאן, עבור."
"עד כאן."
"הלילה אתה לא מחכה לאישור ממני. לפי שיקול דעתך, כל זיהוי
ליד המרושתת - אתה יורה על מנת להרוג. האם ברור, עבור."
"רות, ברור בהחלט."

דבריו של המג"ד הותירו רושם עמוק על כל אחד מהלוחמים,
שהתייחסו כעת לתפקידם ברצינות שאין גדולה ממנה, ובתחילת המארב
לא נאמרה מילה שאינה לצורכי הפעלת המכונה. אך גם אם המשימה
חשובה מאין כמוה, ואפילו אם סכנת חיים נשקפת, באין שיחה, בטלה
ככל שתהיה, יעמוד הזמן מלכת. היה זה באומלר שהבין זאת ראשון
וניסה לשחרר מעט את המתח באמצעות דברים של מה בכך.
"הלילה הזה מזכיר לי את הסופות חול של ביסל"ש - שכבנו ככה כל
לילה בבורות האלה שחופרים בטירונות, וחשבנו שאנחנו הולכים
למות."
"בטירונות שלי היה אחד שוקיסט כזה - אייל, עכשיו הוא אלחוטן
בחטיבה - קיצור, איזה לילה כנראה חטף היפוטרמיה או משהו, החליט
שהוא הולך לחפש נפט במדבר. כשגילו שהוא נעלם שלחו את כל הפלוגה
לחפש אותו עם פנסים. רק לפנות בוקר מישהו מצא אותו מעולף, חצי
קבור בחול."
"תאמינו לי (מצטער לקטוע את הסיפורי טירונות שלכם) - בלילות
האלה קורים הדברים הכי מוזרים. הייתי באיזה מסיבה בים המלח,
עליתי על איזה טריפ מטורף לגמרי - התחבר לי המוזיקה עם החול עם
הרוח עם הצבעים - אני לא יכול לספר לכם בדיוק כי אנ'לא כל כך
זוכר, אבל זה היה לילה מטורף. סליחה, באומלר."
"על מה?"
"תיכף תרגיש."
"אויש! הפעם הגזמת, איזה סירחון! רמי, תן לו שבת על פוק
מוגזם!"
אבל גדי לא ענה, מה שעורר את תשומת ליבם של חבריו לכך שלא
כדרכו, הוא לא אמר מילה אחת מתחילת המארב. בדאגתם, שאלוהו מה
לו:
"מה נסגר, רמי? דווקא היום אתה בבעסה? שאנחנו הולכים להוריד
מחבל, ומחר אתה יוצא הביתה לברית של האחיין שלך?"
"אז"ש"
"מה אז"ש?"
"אז זהו - שלא. שלז היה אמור להחליף אותי מחר, אבל איזה צעיר
דפק נפקדות בצפונית, אז הוא צריך להחליף אותו, ואני נשאר כאן
איתכם."
שקט השתרר ברשת הקשר הפנימית. כולם ידעו מהי יציאה שמתבטלת
ברגע האחרון, ועל אחת כמה וכמה יציאה לשימחה משפחתית.
"הכי טוב להישאר איתנו כאן. למה מה יש לך לראות איך חותכים
לאחיין המסכן שלך את הבולבול?"
"חלאס, אוחיון."
"לא סתם, אני צוחק, אבל ברצינות - לך תדע, אולי ייצא מזה משהו
טוב. קח לדוגמא אותי, בדיוק לפני שנה מהיום - כשנכנסתי לכלא,
מישהו נתן לי שלושה ספרים. קראתי את כולם ומאז אנ'לא מפסיק
לקרוא. אם לא הכלא הייתי נשאר טיפש כל החיים..."
ובאומלר הוסיף: "היישות הגשמית שלך לא חייבת להיות נוכחת
בברית. אנחנו כולנו נחגוג איתך כאן את הברית של הקטן שיהפוך
לצדיק גדול."
וסולי צעק מתא הנהג "לא ישנתי ,היתה בעיה בקשר", וכולם צחקו,
כי ידעו שסולי נרדם ברגע שהוא מתיישב בכיסאו ומתעורר בצעקה
מותנית, ולאחר מכן עלתה השיחה על פסים נינוחים וגדי הרגיש
מעודד. בשלושת החודשים בהם חלקו הארבעה את ההווה, הם הספיקו
לדבר על העבר ועל העתיד של כל אחד מהם, הכירו את השאיפות
והחלומות, ואת הפחדים והסטיות, ואת החולשות והאהבות של כולם,
וידעו איך לפגוע, אם רצו, במקום הכי כואב, וגם איך לעזור לחבר
למשוך עצמו מבור ייאוש.
אחרי כשעה של שיחה בטלה ומנומנמת, ביקש באומלר להתחיל בסבב
השינה. על מנת שיחזיק הצוות מעמד עד הבוקר, נוהגים הטנקיסטים
לישון לסירוגין - שניים ואחריהם השניים האחרים. גדי פינק את
הצוות בהכריזו שאין חשש שהוא יירדם, ולכן יכולים  כל השלושה
לישון את שנתם עד שירגיש עייף, ושלושת החיילים עצמו את עיניהם
להירדם.
שינה בטנק היא חוויה מוזרה - עייפות שאין דומה לה מתערבבת עם
מושב לא נוח, ועם אוויר מועט, ועם ריחות של גריז ושמן וזיעה
ואבק, ועם קולות הקשר והמערכות האלקטרוניות, ועם נטיית הטנק על
צידו, ועם צידוד הצריח הבלתי פוסק, ועם נוכחותם של שלושה גברים
נוספים. כל אלה מתערבבים בסיר היצוק מסביבה שעלולה להיות
מסוכנת, ומההבנה שההשכמה עלולה להיות באמצעות קריאת 'טילים',
או גרוע מכך, באמצעות הטיל עצמו, ויוצרים שינה שהיא גם עמוקה
וגם טרופה, ומלאה בחלומות ובחזיונות מוזרים, ולפעמים בדיבור
מתוך שינה, וותיקי השיריונאים מספרים גם על נהג אחד, שבהתעלמות
מצעקותיהם המפוחדות של אנשי צוותו, התניע את הטנק, החזיר אותו
לבסיס, דומם את המנוע והמשיך בשנתו.
לאחר שלושה חודשים ביחד ושישה עשר ימים מבודדים בעמדת "אפור",
הרגישו החברים כה קרובים וכה מעורים זה בחייו, בצרותיו
ובשמחותיו של זה, שחלומותיהם התערבבו, וקשה היה לדעת איזה חלום
נחלם באיזה ראש. סולימאן מצא את עצמו משחק סנוקר בפתח-תקווה עם
אחותו של אוחיון, באומלר חגג ברית מילה פסיכדלית במדבר ואוחיון
היה מפקד טירונים קשוח. ובדיוק כשהתכוון אוחיון לצעוק על חייל
שלא הצדיע לסולי, צעק רמי בקשר הפנים:
"כולם להתעורר! אני רואה את המחבל!"
אוחיון חזר מהר מכולם מעולם הדמיון ומיד שיחרר את נצירת המא"ג
המקביל ולקח לידיו פגז פלאשט. באומלר הסתכל שניות ארוכות
במערכת ראיית הלילה, "הארטישוק", וראה רק צורות וצבעים, ורק
כשרמי צעק עליו "מה אתה לא רואה? במרכז הצלב בן אדם הולך
לכיוון שלנו", הוא הבין על מה הוא מסתכל. רמי דיווח לחדר המצב
על הזיהוי ונתן את הפקודות הנחוצות לקראת הירי, אך לפני פקודת
ה'אש', היסס ואמר ספק לעצמו, ספק לצוותו, "חכו, משהו כאן לא
מתאים... הוא הולך במקום הכי חשוף, זקוף לגמרי, נכון,
באומלר?"
"עזוב, רמי, אם נהסס נפספס".
"לא. יש לי הרגשה רעה."
"רמי, אין זמן!"
"תקשיבו טוב - שקט! תקשיבו טוב! יורים רק לאזהרה. כולם הבינו?
רק לאזהרה."
והוא הורה לאוחיון להוציא פצצת תאורה, להכין אותה ולטעון אותה
במרגמה, ולבאומלר לכוון על נקודה המרוחקת מהדמות כמאה מטרים,
ולמדוד את המרחק אליה, ולאחר שנעשו כל ההכנות, ירה הטען פצצת
תאורה והתותחן ירה צרור קצר לאזהרה. כשהוארו השמיים, ראו רמי
ובאומלר בעיניות הפרי-טלסקופ איש קטן ומבוהל, בעל זקן לבן ומעט
מקריח, תיק קטן על גבו, מרים את ידיו כנכנע, וכל גופו רועד.
באומלר אמר שנדמה לו שעל חולצתו מודפס כיתוב עברי, ורמי הורה
לנצור את כל הכלים ולהמשיך לכוון על החשוד, וצעק לבחור שיתקרב
לאט אל הטנק. לאחר שהתקרב מספיק, החליף עמו גדי כמה משפטים ואז
מסר דיווח בקשר הפנים: "קוראים לו אלי, הוא מטייל וכנראה קצת
נאבד. טוב שלא ירינו, נראה לי אחלה בחור"
"יאללה, אז תעלה אותו לטנק, נעשה היכרות."
"יותר טוב - הוא מבשל לנו עכשיו קפה, עוד מעט נרד לעמדה אחורית
ונצא אליו לכמה דקות."
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."
"באומלר, בפעם האלף, תצמיד את הפומית לפה, אי אפשר להבין אותך
עם הזמזום הזה של הארטישוק."
"ציטטתי מהתנ"ך: 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא
ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.
אני חושב שזה ממלאכי, אבל אולי אני טועה."
"מה קשור?"
"קשור בהחלט! אומרים שאליהו הנביא מופיע רק בפסח, או בברית
מילה, והנה אנחנו רק מדברים על זה שרמי לא יגיע לברית אבל בעצם
כן יהיה בה - והופ! תאורות באויר, ובחור בשם אלי, עם זקן לבן,
שמטייל לבד בערב שבת, באמצע סופת חול במדבר... נשמע לכם כמו
מקריות? "
"מה אתה אומר, יא מתנחל, שהאיש זה הוא אליהו הנביא?"
"אני לא אומר שזה אליהו הנביא בעצמו, אבל... לא יודע, 'נסתרות
דרכיו', כמו שאומרים, אני רק אומר שכדאי לנו להקשיב טוב טוב
למה שיש לאיש הזה להגיד, כי אולי יביא לנו מסר חשוב."
"שמע באומלר, אתה הזוי לגמרי."

רגע לפני שגלש הקפה, הוריד אלי את הפינג'אן מעל הגז וקרא
לבחורים הצעירים להצטרף אליו, והם נענו לו ברצון ובסקרנות.
סולי הניע את הטנק ונסע כמה מטרים לאחור, גדי צודד את הצריח,
פן יכוון את כלי הנשק על הקפה ועל שותיו, וכולם יצאו מתאיהם
וירדו מהטנק. אלי הגיש כוס קפה לכל אחד, בירר את שמו ואת שלומו
ולחץ את ידו. הוא סיפר להם כיצד בשבועיים האחרונים הוא תר את
דרום הארץ, מגלה את נופיה ואת אנשיה, ורואה כי יפים הם, וכיצד
מצאה אותו סופת החולות לא מוכן, וגרמה לו (או 'עזרה לו'
כהגדרתו) לאבד את דרכו ולפגוש את לוע התותח הפעור, ולאחר מכן
את מפעיליו. סולי התלוצץ ואמר שאלי חייב את חייו לצוות הטנק,
וכולם העלו רעיונות כיצד יחזיר את חובו, וצחקו. כולם פרט לאחד,
שנראה היה כאילו הוא שקוע במחשבות הרות גורל. אוחיון ראה את
צרתו של אותו אחד ומצא לו פתח, שדרכו ידע שיוכל להיכנס לשיחה.
"באומלר, גם אתה טיילת לבד במדבר לפני הצבא, לא?"
"כן!" באומלר זיהה את הכדור שהורם אליו וזינק בהתלהבות להנחתה.
"טיילתי בכל הארץ לבד - איזו תקופה זו היתה! כמה מחשבות יש לך
כשאתה מטייל לבד, נכון אלי?"
"בהחלט! אני חושב המון, ויש לי המון מחשבות מעניינות."
"אז אולי ככה... תשתף אותנו במסקנות שלך?"
"מסקנות? אמרתי שיש לי מחשבות, לא מסקנות. מסקנות הן חד
משמעיות, ככל שאני חושב יותר אני רק מתרחק מהמסקנות. המחשבות
שלי הן כמו ענפים של עץ, ככל שאני חושב יותר הצמרת מתעבה, אבל
נהיית פחות פחות מוצקה וברורה. הוא שתק רגע ומילא את כוסו של
סולימאן במנה נוספת של קפה חזק ומר, והוסיף: "ולמעשה גם אם היו
לי מסקנות לא הייתי משתף אותכם בהן, כי הן היו המסקנות שלי,
ושלי בלבד."
קשה לומר אם מילותיו של אלי הותירו את באומלר מאוכזב או
מבולבל, אבל בעוד הוא מנסה למצוא דרך להקשות על האיש המוזר,
בעוד רמי ואוחיון מחייכים בהנאה, ובעוד סולי פותח את פיו לומר
לאלי "אתה מדבר כמו אשכנזי, אבל הקפה שלך - דרוזי לפנים", נשמע
קולה של סיגל הדורשת דין וחשבון על חקירת החשוד, ורמי האיץ
בפקודיו לחזור לטנק, והרי ההתרעה על המחבל עדיין עומדת בעינה.

כשחזרו לטנק, היו כל אנשי הצוות עירניים, עם קפה בורידיהם
ומחשבות בראשם, ולא הרבו בשיחה. השעה כבר הייתה מאוחרת, אחרי
מחצית הלילה, ונראה היה שאין לו, ללילה הזה יותר מה להציע
לצוות 3ב'. אמר מישהו שהשעה החשוכה ביותר היא לפני עלות השחר.
גם אם הביטוי לוקה בחוסר דיוק עובדתי, אין להכחיש את הנמנום
שכופה עצמו על עיניו של כל לוחם לפני הזריחה, כשנדמה שכבר
נגמרה משמרתו.
בשעות הקטנות ביותר של הלילה באומלר ורמי מצמצו בקושי מול הצג
הירוק, אוחיון נשען-נתלה על פתח תאו, רועד מקור, וסולי ישן שנת
ישרים בתא הנהג.. באומלר, ברגע של עירנות ראה עצם נע במסך
וניסה להתמקד בו. הוא הסב את תשומת ליבו של רמי, ושניהם עקבו
אחריו עד שהגיעו לכלל מסקנה שהם רואים אדם זוחל אל עבר הגדר.
רמי מיהר להתעשת, העיר את כולם, חילק את הפקודות הנחוצות
ודיווח לחמ"ל על התנועה החשודה. במיקומו הנוכחי של החשוד היה
קשה לפגוע בו, ורמי החליט לחכות שיעבור התגבהות קרקע. באומלר
הזכיר לרמי את אלי, והתחנן שיהיה בטוח לפני שהוא פוקד עליו
לירות על החשוד ורמי צעק שישתוק, כי הרעש בקשר החוץ היה בלתי
נסבל: הסמב"צית דיברה, התצפיתנית שלא זיהתה דבר דיברה, מפעילת
המכ"ם ביקשה נ.צ. מדוייק, מפקד מוצב סופה צעק, ואותו אי אפשר
להבין גם ברגיעה, וגדי ראה שהחשוד נכנס לנקודה טובה לירי, ועוד
רגע ייכנס לשטח מת, והיה עליו לקבל החלטה מהירה.
באותו זמן, השמש בדיוק התחילה בזריחתה מאחורי הטנק, וצבעה את
המדבר בגווני כתום, ועלה באוויר אותו ריח מוכר שמפיץ המדבר
בבוקר - ריח של התחלה חדשה, ריח של זוחלים שמתחילים לצאת
ממאורתם ושל גרגירי חול המתחילים להיצלות ולקבל את גוון הזהב
הטבעי שלהם. ריח שגורם לבן אדם לרצות למתוח את גופו, ולעשות את
כל פעולותיו לאט וברוגע - שתי מותרות שלא היו באמתחתם של צוות
3ב'.
הדמות התקרבה אל עבר השטח המת, ובקשר החוץ צעקו משהו, שרמי לא
הבין כי הוא היה מרוכז בדמות שעל המסך, ובאוחיון שדיווח על פגז
טעון ושאל אם להכין עוד אחד, ובבאומלר, שאמר שהוא 'על' מדוייק
אבל הוא לא בטוח שכדאי לירות, וכשהבין שלא ניתן לחכות יותר,
פקד רמי 'אש', ושלושה פגזים נורו לעבר החשוד בזה אחר זה,
ובמעופם התפוצצה המעטפת הדקה העוטפת את אלפי חיצי המתכת הקטנים
שבתוכם, שהמשיכו במעופם ושטפו את כל האיזור בו עמד האדם, חלקם
ננעצו בו וחלקם בתיק שלגבו, וחלקם המשיך הלאה, אל עומק המדבר.
גדי לא הספיק לדווח על הפגיעה המוצלחת, לפני ששמע את סיגל
הסמב"צית אומרת "אין אישור לירי, 9 אפור, אין אישור לירי,
המחבל נתפס בביתו, עבור".
השקט בטנק הופרע רק מזמזום הארטישוק ומנשימתו הכבדה של אוחיון
שעמל קשה על טעינת הפגזים, ורק לאחר שסיגל קראה עוד פעמיים ל9
אפור, לשאול אם קיבל את ההודעה, ענה לה רמי שלפני קבלת ההודעה
הוא ירה ופגע והשמיד. רמי אמר לבאומלר שיכבה את הארטישוק, כי
אור היום כבר עלה, וכולם חיכו שמשהו יקרה. אחרי כמה דקות שמעו
את המג"ד קורא להם בקשר. הוא אמר שלא ברור במי הם פגעו,
ושהעניין ייבדק בהקדם האפשרי, ובכל מקרה שירדו מהעמדה, כי
מסוכן להישאר בה באור יום.
סולי התניע את הטנק, נסע לאחור ודומם את המנוע, אוחיון פרק את
כלי הנשק וכולם יצאו מתאיהם בשתיקה וירדו מהטנק. הם עמדו
לצידו, נשענים על לוחות הפלדה הממוגנת ועישנו סיגריות. גם
באומלר. סולי שאל "מה עכשיו?" וגדי ענה, "לא יודע". ואחרי שראה
שתשובתו לא מספקת, פירט: "יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה:
הרגנו מחבל. עוד כמה שעות פרץ והמג"ד יבואו הנה ויגידו כמה
אנחנו תותחים. סולי יציע שנקבל יציאה צ'ופר, ופרץ יצחק ויגיד
שאם הוא היה יכול הוא היה מוציא אותנו לרגילה, אבל הסד"כ... .
בסוף המחזור ירצו שבאומלר יצא לקמ"ט, אולי אפילו יתנו לנו איזו
תעודת הוקרה מצחיקה. אפשרות שניה: הרגנו סתם איזה אידיוט שהלך
לחפש תפוחי אדמה או אנ'לא יודע מה ליד הגדר לפני הזריחה. במקרה
הזה המג"ד יגיע עם המח"ט, וכל העולם יתחיל לחקור למה עשינו ככה
ולמה לא אחרת ולמה לא תרגלנו שת"פ עם התצפית ולמה אכלנו בארוחת
ערב עוף ולא שניצל." הוא פתח את קת הרובה שהיה תלוי על צווארו,
ניקה ממנה כתם שמן, סגר אותה והמשיך,  "וסיכוי טוב שיכניסו
אותי לכלא. וגם חבל על האידיוט שלא יביא למשפחה שלו תפוחי
אדמה."
ארבע שאיפות עמוקות נשאפו מארבע סיגריות, ואוחיון אמר, "אתה
יודע מה, רמי? עם שתי האפשרויות נלמד לחיות."