מחשבות מבולגנות, אוגוסט 2007.

הייתי רוצה ללמוד איך
לא לפחד מהמילים שלי
או
מהעוצמה שבהן,
בעצם, זו לא העוצמה שמפחידה,
את העוצמה אני דווקא אוהבת,
זה הכאב בהן,
זו האמת בהן
שאני מטאטאת אותה כל-כך טוב
מתחת לשטיח
עד שאני שוכחת שזו בעצם
אני
מאחוריהן.

ומכל הכיוונים.

אחת שתיים שלוש
דג מלוח.

כשאני נוברת במגירות העבר
וקוראת אותי של פעם
אני מבינה
פתאום
כמה השתניתי, גדלתי, התגברתי, התבגרתי.
התחשלתי.

ובכל זאת, אני עדיין מעט מפחדת,
כשאני קוראת את הכאב הזה,
כאילו מפחדת לגעת בו
או אולי
זו לא הנגיעה שמפחידה אותי,
זו ההתמודדות.

ה ת מ ו ד ד ו ת.

המילה הזו בעצמה
מפחידה אותי -
מהי התמודדות בכלל?
ומהי בריחה?
ובכלל, בריחה היא ההפך מהתמודדות?
אולי היא סוג שלה?

עכשיו אני מעיפה מילים על המקלדת.
אני כמו שן מתנדנדת
שמפחדת ליפול.

(((נעלם לי הקול)))

הייתי רוצה ללמוד איך
לא לפחד מהמילים שלי
או
מהכאב שלי
או
מהעצבות שלי
או ממילים מאיימות כמו - התמודדות
או
בדידות.

זו אני מאחורי המילים
מרקדת לי בין הצללים
בורחת אל תוך עולם של אותיות -
אות ועוד אות ועוד אות
ועוד הברה.
זה דווקא לא רע.

זו אני מאחורי המילים
ומכל הכיוונים
וזה בסדר.

זה בסדר.

נכון?