המוח שלי פשוט מרוקן עכשיו. אני לא מצליחה לחשוב מה לכתוב. אני
חושבת (שגם זה משהו...) שבדרך כלל הייתי יודעת מה תהיה השורה
באה שלי ומתי תבוא שורת המחץ הגורלית שתפיל את הקהל מהרגלים.
אני לא אחת מתוכננת שמתזמנת את הזמן שהיא הולכת להשתין וכל אלה
אבל בדרך כלל אני כן יודעת מה אני הולכת לעשות הלאה.
פשוט מצב מדכא.
אתם מבינים, אני בדרנית. אני כותבת יוצרת, בדיוק כמו כולכם כאן
(או לפחות הרוב הגדול והמוצלח מביניכם), ועל הדרך אני גם
מציגה. אני אומרת לכם- חרא של תפקיד. כולם מצפים שכל הזמן יהיה
לי מה להגיד או איזה ירידה שנשלפת מהשרוול, למרות שאת זה מצפים
מכל סטנדאפיסט אבל אצלי הציפייה יותר גדולה כי אני אשכרה
כותבת, בניגוד למלא אחרים.

אני פשוט לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל שתדעו לכם שתמיד
חלמתי להיות מפורסמת. תסלחו לי שאני נשמעת כמו פוסטמה רצינית
אבל זה באמת נכון. אפילו שהייתי תמיד קשוחה כזאת ולא נתתי לאף
אחד לראות דרכי ולא רציתי לתת לאף אחד לראות שמתחת להכל אני
כזאת שטחית- תמיד רציתי להיות מפורסמת.

אז ככה, התחלתי את הדרך שלי כנראה כשהייתי קטנה אבל לא כמו כל
המפורסמות היום שאפשר לראות אותם מצולמות בקלטות של דוגמנות
בערך מהגיל שהן למדו ללכת, הייתי כבר בבית ספר. לא הייתי הילדה
הכי יפה בעולם, זאת לפחות דעתי. אם תשאלו את אמא שלי, לדוגמא,
היא תמיד תגיד לכם שהייתי "הילדה הכי יפה בגן". התשובה הכי
מאוסה בעולם. אוי, כמה שאני שונאת אותה... את התשובה, לא את
אמא שלי. למרות שהיו לי גם רגעים כאלה.
בכל מקרה כשהייתי קטנה הייתי במלא חוגים שאחרי כמה זמן  פרשתי
מהם. יש כאלה שאחרי 3 שנים ויש כאלה שאחרי שבוע. כל חוג
שתמצאו- הייתי בו. בערך בכיתה ח' או ט' אני חושבת נדחפתי
ל"עולם הזוהר" אחרי ניסיונות שכנוע כושלים של אחות של סבתא
שלי, שהיא מעצבת גדולה בחו"ל כיום. היא האמינה כנראה שאני
איזושהי התגלות בעולם האופנה ואני חייבת להיכנס לסוכנות
ואיכשהו העניינים התגלגלו ואל תשאלו איך כי זה באמת סיפור
ארוך, ומשם הדרך להצלחה הייתה סלולה. בכל מובן המילה. הייתי
צריכה לנסוע כל יומיים לתל אביב.
אחרי שהתפתחתי והתפרסמתי, בעיקר במשחק, הגעתי לעולם הבידור-
מופעי עמידה, או באנגלית יפה- סטנדאפ. ומשם אתם בעצם כבר
מכירים אותי. טוב, לפחות כל המעריצים הפנאטים שדופקים אצלי
בדלת בין שתיים לארבע או שולחים לי מתנות מוזרות.

וואוו...ממש גלשתי מהנושא, האא? טוב, ככה זה כשנהנים. לפחות
אני נהניתי, לא יודעת מה אתכם.
אז לא בקיצור וגם לא לעניין- תודה רבה לכם! אני ממש שמחה
שזיכיתם אותי ב"פרס כותבים" של השנה ואני מקווה גם לראות אתכם
בשנה הבאה. הייתם קהל נהדר! שיהיה לכולנו ערב טוב ושקט בלי
הקול שלי שיצפצף לכם באוזניים. לילה טוב!







תאריך:  21.8.07
שעה: 10:45 AM
פגישה טיפולית מספר 14.
המטופלת אינה מראה סימני התקדמות.
על החתום: ד"ר לאנדרי, בית החולים הפסיכיאטרי לחולי נפש.