א' באלול, התשס"ז.

ביום שמש יפה אני פותחת חלון-
וכיפת הזהב שוב מבשרת לי כי אינני נמצאת בכפר ורדים.
החלטתי כי אעזוב.
ארזתי חפציי חיש מהר, ויצאתי משערי עיר דוד ונחישות בליבי.
כך החל המסע אל ההר על שם הגברת אלמגור.
הגעתי, ולאחר ששומר הגינה הכניסיני, פסעתי שמחה וטובת לב לאורך
השביל המשתקף מהחלון לשמאלך.
עם רעל בעיניים ורבאק בבירכיים, הגעתי כעבור שניות ספורות אל
סף דלתך, וקראתי בצה"לה:
                          טוק טוק טוק
                            אני נער מקא"ם!

אך אין קול ואין עונה... האמנם? האם אינך?
טרם הספיקותי ללחוץ יד למכשירי הכחול קשור-התנין ולשלוף את
מחושיו, וכבר נפל בקרבי האסימון.
ואכן, אם זכרוני (ולוחך המחיק) אינו מטעה אותי- את אינך
השבוע.
איזו תגלית!
מה אעשה? כיצד אתמודד? מעולם לא חוויתי הדמייה שכזו בסדנת
בישול הקציצות אותה הנעמת לי בחברתך, תקופה כה קצרה לפני כן.
התיישבתי על כסאך השמור והנאמן, שאפתי מלוא חמישה עשר אחוזי
הריאה, ומחשבותיי נדדו.
כיצד יחלוף השבוע ביודעין כי כף ידך הענוגה לא תנוח בכף ידי?
מאור עינייך לא יבעיר בי את אש האהבה ויאיר לי את דרכי
הנכונה?
והכיצד יכלו שריפות באופן בו מתכלה ציוד משרדך?


הו יקירתי.
מקווה אני שמגלה את תגליות, מכרסמת ערגליות וזוג עינייך
כמרגליות. אשמור לי למשמרת את אהבתי,
חיזרי נא מהר כי זקוקה אני לטוסט דחוף.