שישי, 5:27 , הפלאפון מתריע על הודעה חדשה שהתקבלה. ירון. שוב
מזכיר שהוא עדיין קיים, עדיין מרגיש. רוצה שאבוא לישון, כי
בודד לו.

שישי, 5:31, מחליטה שזה בסדר לישון איתו, גם כשיש לי חבר.

שישי, 5:49 , ירון בחוץ. בזמן הנסיעה מנסה להעלים את התסריטים
האפשריים שעוברים בראש. מה יקרה בזמן שנישן. כשנהיה ביחד. בתוך
העולם הקטן שלנו, שנותר, כל פעם שאנחנו נפגשים.
מביטה עליו. האם גם הוא חושב ככה? ירון קולט את המבט, אבל
במקום, שואל על החבר החדש ואיך הולך. עונה בקצרה וממהרת לשקוע
במחשבות..
מחשבות על בגידה. רגע מהחיים שיכול לשנות הכול. רגע מהחיים
שמביא איתו הרבה התפתחויות, בעיקר רעות, ועם זאת רגע כל כך
מסקרן. כל כך מושך.


האם הרגע הזה באמת שווה?


שישי, 6:07, נכנסים למיטה. ירון מחבק חיבוק אמיתי. חיבוק שבספק
נחשב לנורמלי כשיש חבר. אבל הוא כובש אותי עם המגע שלו. התחושה
להיות בחיקו. הריח שלו. העור שלו. פתאום כל דקה איתו היא תענוג
נצחי. התשוקה גוברת. התאווה. תאוות הבשרים. האם זה כל כך נורא
להתמכר לתשוקה של גוף אחר?
שוב מחשבות על בגידה. יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת. הרבה
אנשים הצליחו לשמור סודות.


אף אחד לא צריך לדעת.


שישי, 6:16, מעבירה את רגלי לאורך רגלו.. נוגעת ספק במקרה, ספק
במכוון באיברו. הוא מתפתל מהתחושה, מתמכר. רוצה שיגע בי בחזרה,
שיגע בחזה שלי וירגיש את פעימות הלב הנובעות מהתשוקה. מהתשוקה
של הגוף שלי לגוף שלו.
מחכה שינשק אותי, יודעת שגם הוא. וכך במשך דקות ספורות אנחנו
מנהלים את העימות. מי יהיה החלש ויוריד את המסכה ששנינו
מתחבאים מאחוריה.
ירון תופס קצת אומץ ומעביר את ידו לאורך רגלי.. גולש לירכיים.
ושוב המחשבות. הרגע שעכשיו קרה האם זו ההתחלה? ואם זה יפסק
עכשיו, האם זה מספיק כדי להיחשב לבגידה?


מה עושים כשכבר אין דרך חזרה?


שישי, 6:28, מסתכל עליי במבט שואל... כאילו כדי לקבל אישור
להמשיך.

שבריר שנייה של היסוס.



שישי, 7:42, אף אחד לא צריך לדעת.

אף אחד.