היא נדבקה בזה מהשכנה שלנו שישנה חדר לידנו במרפסת. אני אומר
"נדבקה" כי לדעתי זה סוג של מחלה או וירוס או משהו כזה. ברגע
שמישהו נדבק הוא פשוט לא יכול להפסיק.
"מוצר ביום. לא יותר ולא פחות."
זה היה המוטו שלה, ובאמת היא עמדה בזה.
בהתחלה אלה היו דברים פשוטים, צעיף, כובע, גרביים, כאלה. במילא
קור כלבים פה בלילה אז מה אכפת לי שיהיו לי עוד דברים חמים?
ועוד בחינם?
מוצר ביום. אחרי שבועיים כאלה המלתחה של שנינו כבר הייתה מלאה
לגמרי בבגדי צמר שהיא סרגה. ואז היא עברה לדברים קצת יותר
מתוחכמים. נעלי בית, פטריה לקליפר, היא אפילו עשתה לי תיק קטן
מצמר בשביל הקססונית והריזלות, ותא נסתר קטן בשביל הבוף.
בערך אז, למרות שממש אהבתי את התיק והשתמשתי בו כל הזמן, כל
העניין הזה התחיל להציק לי קצת.
צעיף היא היתה סורגת בשעתיים, ובגלל שהיא לא עושה יותר ממוצר
ביום, אז בשאר הזמן היא היתה פנויה בשבילי. עכשיו, כל דבר היה
לוקח לה שש - שבע שעות ובזמן הזה אי אפשר היה להתקרב אליה.
הוירוס לא עזב אותה, היא המשיכה במוטו של מוצר ביום ותוך חודש
כבר כל החדר שלנו היה מלא בצמר. מעילי צמר תלויים על הקיר על
ווים מצמר, שולחן קפה קטן מצמר, אפילו כילה נגד יתושים מצמר דק
ושקוף היתה לנו.
לפני שבועיים התעוררתי וראיתי את הבועה. בהתחלה אפילו לא שמתי
לב אליה.
זה היה סתם בוקר רגיל. קמתי כמה שעות אחריה, יצאתי להשתין,
צחצחתי שיניים והלכתי למטבח להרתיח מים לקפה, רק אז הבחנתי
בזה.

היא ישבה כהרגלה במרפסת עם כדור צמר וסרגה, מסביבה היתה בועה
מצמר, כמעט שקופה, אבל מקרוב אי אפשר היה לפספס אותה. כשהבנתי
שאני באמת ער וכבר לא חולם במיטה נכנסתי להלם.
"מעייני, מה זה?"
"זאת הבועה שסרגתי אתמול, כדי שלא יפריעו לי לסרוג."
"את מתכוונת כדי שאני לא אפריע לך לסרוג?"
"בין היתר..."
"ומה עם נשיקת בוקר טוב, או איזה חיבוק?"
"אל תהיה מצחיק, לא עכשיו, ייקח לי חצי שעה רק לשים אותה שוב.
ברגע שאני אסיים את השטיח הזה אני אוריד אותה."
התקרבתי והנחתי יד על הבועה, הצמר אמנם היה כמעט שקוף, אבל חזק
וקשיח. היא היתה בלתי חדירה.
שבוע שלם עבר ולמעט פעם ביום שהיא הייתה מתקלחת לא ראיתי אותה
בלעדיה. כבר התרגלתי למצב שיש לי הזדמנות אחת ביום להתקרב
אליה, לחבק אותה ולנשק את שפתיה. אבל גם אחרי השבוע ההזוי הזה
היא הצליחה להפתיע אותי שוב.
התעוררתי בבוקר במיטה ובמקום הכילה שהתרגלתי לראות מסביב
למיטה, הייתי מוקף בסורגים.
לא האמנתי למה שאני רואה, בקושי הצלחתי לדבר. המיטה היתה מוקפת
בסורגי צמר עבים, ממש כמו בכלוב של גן חיות, רק בצבעים יותר
שמחים. אחזתי בסורגים וניסתי להזיז אותם או לכופף אותם כדי אני
אוכל לצאת מהמיטה, אבל לא הצלחתי לעשות להם כלום.
"מעייייין..." צרחתי מכל הלב.
"בוקר טוב מתוק, איך ישנת?"
"מעייני, מה זה?"
"זה הכלוב החדש שלך, סרגתי אותו אתמול. נכון יצא יפה? הוא גם
ממש חזק, זה צמר פלדה..."
הסתכלתי סביבי, האמת היא שהשילוב של הסגול והירוק יצא די נחמד,
אבל איך שהוא זה לא מה שעניין אותי כרגע.
"אבל מעייני, למה סרגת לי כלוב?"
"הבועה לא היתה כל כך טובה, היא מפריעה לי לסרוג דברים גדולים,
וחוץ מזה היא עשתה לי קצת מגרד בגב."
"אבל מעייני..."
"חכה רגע", היא קטעה אותי, "אני חוזרת עוד שניה."

נשארתי לשבת על המיטה, בשוק טוטלי, מחכה לחזרתה של אהובתי.
אחרי שתי דקות בערך היא נכנסה לחדר כשבידיה מגש מצמר.  היא
דחפה את המגש בפתח קטן בתחתית הכלוב והניחה אותו על המיטה. על
המגש היו צלחת מצמר עם חביתה וטוסטים, מזלג וסכין מצמר וכוס
קטנה מצמר עם נס.
"שתיים סוכר, כמו שאתה אוהב."
"מעייני, את השתגעת? את לא יכולה להשאיר אותי כלוא בתוך הכלוב
הזה, זה אבסורד!"
"אבל תבין, רק ככה אני יכולה לסרוג כל היום בלי הפרעה, הנוכחות
שלך תמיד מוציאה אותי מהריכוז."
"ומה איתי. איך את מצפה שאני אחיה ככה?"
אל תדאג, כבר חשבתי על הכל. אני אכין לך את כל הארוחות ואפילו
שמתי לך פה סיר קטן במקום שתצא לשירותים."
"ואיך אני אתקלח פה?"
"נו באמת, להתקלח? אתה? על מי אתה עובד?"
טוב, לפחות בנקודה הזאת היא צודקת, אבל עדיין אין לזה הצדקה
שאני אחיה בכלוב.

את שארית היום ביליתי בנסיונות בריחה מהכלוב, אבל ללא הצלחה.
אין דרך יציאה.
לכלוב היה מפתח אחד והוא היה תלוי על שרשרת מצמר על הצוואר של
מעיין.
את היום השני ביליתי בנסיונות גניבה של המפתח, אבל היא הייתה
זהירה ולא התקרבה לסורגים.
ביום השלישי אחרי ארוחת הבוקר כבר הייתי מיואש,  אין עוד טעם
לנסות לברוח והגיע הזמן להשלים עם המצב.
"מעייני..." קראתי בקול מתחנן.
"כן מותק, מה אני יכולה לעשות בשבילך?"
"קצת משעמם לי פה, אולי תביאי לי איזה ספר או משהו?"
"ספר? מאיפה אני אביא לך עכשיו ספר?"
"לא יודע, אני חייב שיהיה לי לפחות משהו לעשות פה, אני מת
משעמום."
"חכה רגע, יש לי רעיון..." היא יצאה מהחדר וחזרה כעבור דקה
ובידיה כדור צמר ומסרגה.
"בבקשה, תהנה." אמרה והשליכה אותם בין הסורגים.
מה כבר הייתי יכול לעשות? לא הייתה לי ברירה. התחלתי לסרוג.
קלטתי את העקרון מהר מאוד, והתחלתי לסרוג לעצמי דברים לכלוב.
אם אני כבר כלוא פה אז לפחות שיהיה לי נח. לא ככה?
ביום הראשון סרגתי לעצמי כרית נוחה וביום השני שמיכה חמה ללילה
הקר. ביום השלשי סרגתי ריפוד לסיר, כדי להמנע מהמגע המתכתי
והקר שלו על לחיי ישבני.
ככה המשכתי. כל יום הייתי סורג משהו אחד, מוצר ביום, מאבזר
ומשפץ את הכלא הצמרירי שלי.
עכשיו אני כבר די מקצועי בסריגה, ואני די בטוח שאם הייתי מנסה
הייתי מצליח לסרוג לעצמי מפתח לכלוב. אבל בשביל מה? ברגע שאני
אצא החוצה מעיין סתם תפריע לי לסרוג.