שיכורים
או Tsosh O'cropnego

שבבי זיכרון, 1939
1939, יולי

ערב קיץ נעים. אני, רובי הקטן, יוצא עם אמא לטיול ערב נינוח
מ"וילה פיינר" אל  ביתה של משפחת סבתא פרומה וסבא יוסף אשר
בשכונה המערבית של פלניצה, בסמוך לתחנת הרכבת ולקרפיפי העצים
והמנסרה ביער אשר בבעלות המשפחה.
כל אותו יום עבד הדמיון שלי שעות נוספות על ריח העוגות והשוקו
הנפלא שמזומנים לי בבית סבתא..
עוברים ליד המסבאה אשר לפני התחנה, וממנה נשמעים מצהלות
שיכורים שכבר הספיקו להשחיל לתוכם כמה וכמה כוסות יי'ש ובירה,
למרות השעה המוקדמת.
"פארשיווע ז'יד", נשמעה שאגה. "תביא עוד בקבוק וודקה, ומהר!"
אמא אוחזת בחוזקה בזרועי ומושכת אותי במהירות קדימה אל מעבר
לפתח המסבאה.
לא עברנו בית אחד נוסף, ומעבר לפינת הסימטה, במבואה אפלה של
חצר זנוחה, הבחנו במטושטש בדמויות של שני איכרים מרובבי בגדים
בוטשים ברגליהם במה שנראה כגוש עץ חסר צורה. בוטשים ומקללים,
בועטים וצורחים.
עשרה צעדים נוספים, ורגלינו נשתלו במדרכת העפר למראה התמונה
האמיתית.  גוש העץ החבוט לא היה אלא איכר שלישי  שרבץ על בטנו,
כיסה את ראשו בידיו ופלט יבבות חלושות וקצרות שנקטעו מדי בעיטה
נוספת שנתקעה בצלעותיו, בבטנו ובצידי ראשו. האומלל דימם מכל
חלקי גופו, וזעקותיו הלכו ונחלשו.  אמא  ניסתה, בקול ענות
חלושה, ביידיש, למלמל: "שיפסיקו כבר. הם הורגים אותו.."
התמונה שנחרתה בזכרוני נראתה כמו נמשכה נצח, אף כי קפיאתנו
במקום כשעינינו נעוצות במחזה המבחיל לא נמשכה בפועל יותר מדקה
או שתיים. מדימיוני נעלמו העוגות והשוקו, וחזרה תמונה אחרת
שנחרתה בזכרוני לפני כשנה, ערב יום הכיפורים תרצ"ט. אז צפיתי
בשוחט הכפר, (בפלשתינה - א"י), מבתר בחלפו את צוואר תרנגול
הכפרות ומשליך אותו אל ערימת התרנגולים הגוססים ליד קיר בית
הכנסת..
לפני ששני השיכורים יסיימו את מלאכתם בחברם, ויפנו לגלות את
שני הז'ידים הצופים בהם, תפסה אותי אמא, הרימה אותי בזרועותיה
וטסה אל בית הסבתא..
מייבב מרה נפלתי אל חיקה החם והריחני של סבתא האוהבת, טמנתי את
ראשי בחזה השופע והתייפחתי ..  כל אותו זמן האזנתי לאמא המספרת
לנוכחים את מה שחווינו זה עתה.  מה שנחרת בזכרוני במיוחד היה
הביטוי "צוש אוקרופנגו" (משהו נורא, בפולנית) שחזר ונשמע מפי
אמא וסבתא מדי שני משפטים.  דוד שייע נטל גרזן אדירים וקרא
לאחיו הצעיר, הרש, לצאת עימו לרחוב ולעשות סדר.  בקושי רב עצר
סבא בעדם.. "לא חסר לנו פוגרום כללי בעיירה בגלל ה'צדק' שאתם
נלחמים בעבור גוי מסכן אחד.. "
תמונת ההתעללות נחרתה בי מאז ועד עולם. בחלומות הזוועה שחזרו
אלי מזמן לזמן חזר המחזה האיום ונשנה שוב ושוב. בכל פעם שחזר,
התעוררתי מהסיוט  מכוסה זעה וממלמל: "צוש אוקרופנגו.. צוש
אוקרופנגו".
בעשרים וחמישה לאוגוסט יצאנו אמא ואני בחזרה לארץ ישראל אל אבא
שנשאר בארץ והמשיך בבניינה. הדרך נתמשכה כשבועיים, ברכבת
לקונסטנצה אשר ברומניה, באונייה לפורט סעיד (או אלכסנדרייה),
ושוב ברכבת המנדטורית לחיפה.
מאז יצאנו לדרך נחתו על אמא, ועל שאר הנוסעים באונייה וברכבת
שתי בשורות איוב. בעת העגינה בקושטא (היא איסטנבול כיום)
התבשרו הנוסעים, בחלקם אזרחי ארץ ישראל החוזרים מביקור מולדת
ובחלקם עולים חדשים (בעלי סרטיפיקטים או בעלי ויזות תיירים של
הוד מלכותו ג'ורג' החמישי), בדבר ה"בליצקריג" שנפתחה בפלישת
הוהרמאכט   ובכיבוש הבזק של פולין על ידי הנאצים.    
בשורת האיוב השנייה והנוראה ביותר נחתה על אמא מפי אבא שלחש
אותה באזני אמא כשהגענו לחיפה.  אבא, שבא לקבל את פנינו בתחנת
הרכבת חיפה מזרח, סיפר לה כי  סבא יוסף, סבתא פרומה ומרבית
אחיו, אחיותיו והילדים נהרגו בהפצצה הגרמנית על תחנת הרכבת ועל
איזור המלאכה והתעשייה בפלניצה ביום הראשון של המלחמה.
הסיפור טופטף לאוזניי בהדרגה, בשנתיים הבאות, כהסבר וכהכנה
לקראת התגייסותו של אבא לצבא הבריטי ויציאתו אל המדבר המערבי
להשתתף במלחמה נגד צבאותיו המתקדמים של פילד-מרשל ארווין רומל.
ועל כך בשבבי זיכרון הבאים..

סוף דבר.
סבא וסבתא, הדודים שייע  והרש.. והדודות  פסיה ובלומה, נהרגו
באחת בהפצצת 1 לספטמבר 1939.  נחסכו מהם נוראות השואה, אשר
הביאו את כמעט כל בני המשפחה הנותרים לעלות בעשן משרפות
טרבלינקה כעבור שנים מעטות.   יהיה סיפור זה יד לזכרם.