עוד דקה אני נוסע לבקר מישהי שעומדת למות בימים הקרובים
זו לא בדיחה.
זה איבחתי, מציאותי וקר.  

אני הולך להיפרד ממנה, והיא כלל לא ערה.

אני הולך לבטא בשתיקה אילמת את כל שלא הספקתי באלו השנים
להצר לעצמי במעלית,
איך לא התעניינתי דיו ברגעיה הפשוטים
ביום יום שנמס בחולין הזמן והמקום
איך לא הכרתי זויות מבט, רגעי שיא או חולשות מקסימות שדרו בה
כשהיתה בריאה.

יוצא עוד דקה.
ואני נאחז בכל בדל שטות והבל הדחקה כדי למצות בה את מלוא שישים
השניות
כדי לצאת מעט מאוחר יותר,
שאולי, זה יגמר עוד לפני שאחנה
שלא אראה אותה מעוטרת במכשירים
שלא אנשום את האימה החמוצה של קרוביה
שלא אבעט החוצה את תפילותיהם לנס שיקרה
שלא אכניס חולין לקודש ההדחקה שלהם.

אני עומד למנות את מבטי הסובבים בה
בין נשימה כבדה לרעותה
אסגנן לעצמי את מבטי "הנס שאולי יקרה" של הסובבים
ואשחק את זה נפלא
אך ביני לביני, אפרד ממנה
אחבק את הדעיכה שלה
חיבוק אחרון בהחלט.

אין לי שריון לאירועים כאלו
גם לא שסתום ניתוק פנימי
פשוט אתן לאמת הפרא שבי
ללבלב בשדה המוות הזה
בתור פריחה אחרונה.

לכבודה.