"מה אם הייתי מת?"
"מה מת? באיזה הקשר?"
"את יודעת, בצבא, אנשים מתים. מה אם הייתי מת שם"
"אני לא יודעת. באמת שלא יודעת"


בזמן האחרון, התחלתי לשאול את עצמי פתאום מה עושות משפחות
שהבנים שלהם מתים. איך הם מגיבות בידיעה שהם מתו למענם.  אולי
זאת הייתה השאלה המביכה שלך, ואולי זה היה איזה תסמונת פוסט-
יום הזיכרון, אבל פתאום נורא בער לי לדעת.
כשהבן שלך מת, אתה רוצה שתמשך המלחמה,  שימשך התהליך שלשמו הוא
מת, או שהכל יגמר, שיהיה שלום וילדים עם פרחים בשיער יכלו לרוץ
ברחובות?
חשבתי פעם לשאול אותך, באחת מהחופשות הקצרות-מדי שלך, אבל בין
השינה והדיבורים והריצה בין חברים שלא ראית הרבה זמן, פתאום לא
נשאר מקום. היה נראה לי די חבל, שבתור אחותך אפילו את זה אני
לא אוכל לשאול אותך, אבל מצד שני גם לא רציתי לדעת יותר מדי.
אחרי הכל זאת הייתה יכולה להיות סוג-של-צוואה אם יקרה משהו.
אז אחרי שראיתי שאותך אני לא אוכל לשאול, וידעתי שאם אני אעלה
את הנושא אמא תנקש שלוש פעמים על הדלפק ותחליף נושא,  החלטתי
שאני אשאל מישהו אחר, שאני לא מכירה. אז הלכתי לפסיכולוג
[למרות שבפעם האחרונה שהלכת אליו חזרת עם מבט קפוא ואמרת
שכנראה שלא מתאים לך הבולשיט הזה]. דווקא הוא היה מאוד נחמד.
היה לו ציור עם פרחים בלובי וחיוך לבבי. משום מה הוא קצת נרתע
כששאלתי אותו את זה. הוא דווקא אמר לי לדבר על כל מה שאני
רוצה, אבל מהנושא הזה הסתייג. דיברתי איתו על דברים אחרים כמה
דקות אבל אחרי שהבנתי שגם ממנו לא תבוא לי תשובה, החלטתי שאת
השלוש מאות שקל לשעה אני בהחלט יכולה להוציא במקום אחר.

ככה חיפשתי כמה חודשים. אצל כמה חברות ובסוף אפילו את סבתא
שאלתי [למרות שידעתי שאבא שלה מת במלחמה ויום אחד בשנה היא
נורא שקטה פתאום והעיניים שלה אדומות קצת], אבל כנראה שעם הזמן
הנושא כבר לא כל כך בער לי, ואתה השתחררת כבר, ונסעת לטיול
אופנוענים באוסטרליה.
אז לא יצא לי לדעת מה עושה משפחה שהבן שלה מת במלחמה,  והשאלה
הזאת הצטרפה למאגר של 'השאלות הנורא חשובות שלא מצאתי להם
תשובה' ביחד עם השאלות על הציפוי של הקרמבו ולאיפה באמת נעלם
פלוטו, אבל אמא אומרת שזה טוב שלא הייתי צריכה לבדוק בעצמי
ושבסופו של דבר אני אדע, כי ככה זה בארץ הזאת, תמיד יש מלחמה
שמישהו ימות בה.