רחובות תל אביב היו אפורים יותר מבדרך כלל כשיצאתי עם הצוות
מתדרוך הבוקר שלנו. למרות המאמצים הנכבדים של "מרכז נאות להגנת
הסביבה", הניסיון להעביר את האנשים לאורח חיים בריא יותר נכשל.
מחירי הדלק הגבוהים לא הרתיעו אותם מלהמשיך ולצרוך את מה שנותר
מהמשאב הנדיר אחרי ההתקפה הגדולה על איראן. הגזוניות (רכבי גז)
היו בעיקר בשימוש ממשלתי וציבורי, וכל ניסיון לשווק אותן
לציבור הרחב הסתיים במפח נפש גדול מצדם של המשווקים. אני יודע,
אני הייתי שם.
קצת אחרי השירות הצבאי, יצאתי, כולי צעיר ונלהב, ללימודי איכות
סביבה בבייג'ין. המהפכה הדמוקרטית בסין פתחה את הארץ הקסומה
הזו בפני המוני בני המערב, שלמדו ועבדו בה, והפכו אותה לסיפור
ההצלחה הגדול של המאה ה-21. חמוש בדיפלומה הנחשקת, חזרתי ארצה
והשתלבתי בצוות בינלאומי שעסק בהנדוס ושיווק רכבים ידידותיים
לסביבה. ככה זה כשאתה אידיאליסט בן 30, אני מניח. הצורך לשנות,
האמונה הנאיבית שניתן להפוך את העולם למקום טוב יותר, דחקו בי
לנסות להגיע הכי רחוק שיכולתי בתוך המסגרות שבהן פעלתי. פחות
משבע שנים אחרי, חברת הגזוניות שבה עבדתי מזמן פשטה רגל,
ומצאתי עצמי מנהל צוותי משימות אבטחה מטעם המדינה; מגן על
המערכת שכל החיים שלי כל כך רציתי לשנות מבפנים.
היציאה למשימה לוותה ברגשות מעורבים. הרבה התלבטויות, הרבה
פרפרים בבטן. י', מהצוות שלי, איים לא לבוא, ואמר שיהיה מוכן
לקחת על עצמו אחריות לסירוב, גם אם זה יביא למעצרו. בינינו,
כלפי עצמי פנימה יכולתי להבין את מערכת השיקולים הערכית שהנחתה
אותו. ועדיין, הייתי מחויב לשמור על רמה מסוימת של פאסון כלפי
הפקודים שלי, י' ביניהם - לפני שהוא ממריד את כולם כנגדי וכנגד
גודל השעה.
דבר אחד היה ברור: לא היה מקום להפר פקודה. לא כאן, לא עכשיו.
המשימה הייתה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר, וכישלון או אי
עמידה ביעדים שנקבעו לא היו כלל אופציה. זה מה שס' הבהיר לי,
וזה מה שהייתי חייב להעביר לאנשיי בכל מחיר.
"האנושיות שלנו תעמוד במבחן המציאות היום", נאמתי בפניהם, מנסה
למצוא את דרך המלך שתנווט בין אמירות קלישאתיות חסרות ערך לאמת
צרופה ככל האפשר, "כל מה שעובר עליכם עובר גם עליי. אבל אנחנו,
כולנו, צריכים לזכור שבסופו של דבר המשימה הזו גדולה מסך
החלקים האישיים שמהווים אותנו" (משהו מהאידיאליסט הישן שבי
תמיד ידע לצוץ ולעלות ברגעים כאלו) "אנחנו נחזור היום הביתה
בערב אנשים בוגרים יותר, מאופקים יותר; לא כי נכנענו לטבע
שלנו, אלא כי יכולנו לו".
בעודי מדבר, הרגשתי שהפקפוק בקול שלי הולך ומפנה מקום לסוג של
נחישות, שלא הצלחתי להבין מאין באה. האם אלו אידיליות כנות
הבוקעות מגרוני, או שאולי פשוט למדתי לשחק את המשחק, לנטרל את
האני האמיתי שלי מהסיטואציה ההיסטורית שאליה נקלעתי?
י' בסוף התעשת. הוא הבין שאין ברירה, ושהוא רק בורג קטן במערכת
משומנת הגדולה בהרבה ממני וממנו יחדיו. כשהגענו לאולם הדיונים,
השעה כבר הייתה 10, שעה לפני סוף הדיון. החלפתי כמה מילים עם
צ', מנהל הצוות שאייש את משמרת הבוקר ביום גורלי זה.
"איך הולך?" שאלתי אותו.
"משעמם", ענה ביובש, "שנינו יודעים שהאקשן האמיתי נמצא בחוץ,
איפה שכל המפגינים".
"נרשמו תקריות אלימות או חריגות בינתיים? משהו שאני צריך
להעביר לאנשיי?"
"אם אתה שואל אותי, כל היום הזה הוא תקרית חריגה אחת גדולה".
בקצה האולם ישב האיש שסביבו נסובה כל הסערה. הוא היה מכונס
בתוך עצמו, שפוף, כמעט בלתי נראה. קרוב ל-40 שנות בידוד בכלא
נתנו בו את אותותיהן, למרות שמתחת לחזות המתבגרת, הכאילו-מודעת
יותר, עדיין בצבץ לו אותו מבט זומם שבעטיו היה ידוע לשמצה. היה
שם משהו ששערו הלבן וצדודיתו המקומטת לא יכלו לקחת לו. בזמן
שישבתי שם ותקעתי בו מבט ארוך, נוקב ומאשים ככל האפשר, גיליתי
מה היה בו שכל כך הפריע לי. זה היה אותו חיוך מתנשא, מלא שטנה
ושנאה, שלא הסכים להימחק. אותה מחווה ויזואלית שסירבה להיעלם
ועמדה היום לחגוג את ניצחונה הגדול ביותר על נפש האדם. 39 שנים
נגזרו עליו. 39 שנים מצטברות, והיום הן הגיעו לסופן.
הכול שב ועלה לתודעה הציבורית כשבנו של האיש הוביל במשך תקופה
ארוכה קמפיין מאסיבי לשחרורו. את הציבור הרחב זה לא כל כך
עניין בהתחלה. עברו כמעט 40 שנה, אחרי הכול, וחלקנו הגדול כבר
נולדנו לתוך מציאות שבה היה מדובר בפריט היסטורי ישן, כמעט
ארכיוני. אפילו אני נולדתי שנתיים אחרי, כשהרצח כבר היה עובדה
מוגמרת בציבוריות הישראלית.
הנושא צף בסופו של דבר לסדר היום כשהתחילו לכתוב על זה
בבלוגים. תוך ימים ספורים, התפתח דיון ער ברשת בין אלו שפיתחו
חסינות או אדישות או שפשוט לא היה אכפת להם מספיק כדי להיות
אדישים; לבין אלו שהיו שם כשזה קרה. חלק גדול מהם, שהיום כבר
היה בשנות ה-50 לחייו, לא היה מוכן להרפות מתחושת ההחמצה
הצורבת, ומהעלבון הנורא שסבב סביב המקרה. נוצרה התקוממות אדירה
בעם, היו איומים מכל קצוות הקשת הפוליטיות, אבל בסוף כולם
הבינו שחוק זה חוק זה חוק. או שלפחות זה מה שההנהגה ציפתה מהם
להבין.
בפועל, התעוררה מחאה והתנגדות עזה לשחרורו של רוצח ראש הממשלה
מהכלא; ובצלה אפשר היה להבין עד כמה גדול הקרע בין הרשות
המחוקקת והרשות השופטת לבין הציבור שאותו הן התיימרו לייצג.
הצוות שלי ואני, שנתבקשנו להגן על החוק היבש, נקלענו ללב כל
הסערה הזו. הלחץ היה עצום. כל כך עצום שלא הספקתי לסיים את
משקה האנרגיה לפני שיצאתי מהבית. כל כך עצום, ששכחתי להוציא את
האוזנייד לפני שהלכתי לישון לילה קודם לכן. כל כך עצום, שהייתי
חייב להילחם עם השדים הפנימיים שלי אלף פעמים כשהשופט אמר
שרוצח ראש הממשלה הוא אדם חופשי ויכול ללכת הביתה.
מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.
האוזנייד היה למעשה רק אחד מתוך שלל מוצרים שהיו שייכים במקור
לטכנולוגיית ה"Bluetooth", אבל בהדרגה השם העברי הפך לכינוי
כולל להכול. בכלל, האוזנייד החליף הרבה דברים, כולל את
הטלפונים הניידים הישנים שאני עוד זוכר שהשתמשתי בהם כילד. היה
מדובר בשדרוג נוח וזמין יותר: התקן תוך אוזני קטן ומחודד
שהתחבר בקליק לעור התוף, דרכו יכולת להתממשק לכל מקור
אינפורמציה זמין באופן יעיל וחסכוני.
באולם הדיונים, הטיתי את ראשי מצד לצד, בניסיון לקלוט את תדרי
הקשר של הצוותים שאבטחו את סביבת האולם. רציתי לדעת אם ההחלטה
כבר נודעה למפגינים מחוץ לבניין, שנדע להתגונן בפני מתקפותיהם
במידת הצורך. השופט בינתיים החל בהקראת נימוקים משפטיים
מסורבלים ותפלים שגיבו, מן הסתם, את ההחלטה שקיבל יחד עם אנשי
צוותו. בקהל שישב באולם החל רחש.
נכדתו של ראש הממשלה הנרצח, שעבדה בשנים האחרונות כשופטת בבית
משפט מחוזי, נראתה מזועזעת. דמעה יחידה זלגה על לחיה, מרטיבה
נמשים שדהו עם השנים. היא ישבה, גבה זקוף, ביציע בית המשפט.
יציבתה שידרה מין אצילות נפש נוגעת לב, אבל ניכר היה על פניה
באיזו סערת נפש היא נמצאת באמת. האינסטינקט הראשוני שלי באותו
רגע היה לגשת ולחבק אותה. אפילו שהייתה מבוגרת ממני ב-20 שנה
לפחות, ואולי בגלל זה. חשבתי על מה שעובר לה בראש למשמע הקראת
הדין, והלב שלי פעם בחוזקה. האם הדמוקרטיה סובלת הכול? רציתי
להגיד לאישה המבוגרת והכל כך אמיצה הזו מילות נחמה, אך אלו
לעולם לא יחזירו לה את סבא שלה, או את תמימות הנעורים שנקטפה
לפני כמעט 40 שנה. בריאיון נדיר עמה שפורסם שבוע קודם, היא
הדגישה שהיא עצמה אשת חוק, ושצריך להפריד בין הרציונל לבין מה
שעובר בבטן. באמת?
צ' סימן לי שהגיע הזמן לזוז.
"העברתי לך במסרון קולי את הקואורדינאטות של צוותים 4 ו-11",
הוא אמר, "אנחנו נהיה בתדר 95 בכל מקרה שתזדקקו לנו, אבל
מעכשיו הבמה שלך ושל הצוות שלך".
כינסתי את אנשיי והוריתי להם להקיף את האסיר-לשעבר, וללוות
אותו לאורך מסדרונות בית המשפט אל נקודת היציאה שסוכמה מראש.
לכולנו היה ברור שהרגע הבעייתי יהיה משלב היציאה מהאולם ועד
המעבר לגזונית שחיכתה מעברו השני של הכביש. המשטרה לא העריכה
נכון את כמות המפגינים שיצטופפו שם, והיינו בחסרון מספרי
ולוגיסטי.
"נצטרך לפעול בזריזות האפשרית, ולוודא שאף אחד לא יתקרב אליו",
הוריתי, "4 ו-11 יעניקו לנו חיפוי מגגות הבניינים הסמוכים, כך
שאנחנו מוגנים גם אווירית. תרגלנו את זה אינספור פעמים בשבועות
האחרונים, עכשיו הזמן לבצע".
בפנים, הלב המשיך לפעום בחוזקה, ממלא עצמו באדרנלין ובספק.
השופט סיים את הקראת דבריו בשעה שהצוות שלי ואני התקבצנו מסביב
לרוצח ראש הממשלה. קריאות בוז אקראיות נשמעו מכיוון הקהל. נכדת
ראש הממשלה שתקה. את הרוצח עצמו כל זה לא עניין. עיניו הזחוחות
שוטטו לאורך היציע, תרות אחר אשתו ואחר בנו בן ה-26. הבן, שישב
עם אמו בספסל אחורי, סימן לאביו "וי" באצבעותיו, כאילו כדי
לומר "ניצחנו, אבא".
נשכתי את שפתיי.
"בוא אתי אם אתה רוצה לחיות", סיננתי לרוצח כשהשופט השתתק
והמהומה פרצה, מצטט סרט ישן שראיתי בילדותי.
הוא התרומם מהספסל, אך לא הצליח ליישר את גבו. כשהביט בי
בעיניו המרצדות מבלי לומר מילה, הנחתי שהוא זכר את המבט המאיים
שתקעתי בו קודם. סביר להניח שהיה בכך מספיק כדי לגרום לו לכבד
את הסמכות שלי עליו, כיוון שהוא נעמד מאחוריי בשקט וחיכה
להנחיות נוספות.
"נשכרנו ללוות אותך מחוץ לבית המשפט", הסברתי לו, בעודי צועד
עמו לעבר היציאה מהאולם ולתוך המסדרון הצדדי הארוך, "רכב
מאובטח יחכה לך בצד השני של הכביש, וייקח אותך להרצליה. צוותים
אחרים שעובדים אתנו יחכו לך שם ויאבטחו את הבית בתקופה הקרובה,
עד שהסכנה המיידית לחייך תחלוף".
רוצח ראש הממשלה שתק.
"אתה מבין אותי?" שאלתי.
הוא הנהן.
אנשיי התפרשו לצדנו בטבעת אבטחה אנושית, הודפים צוותי תקשורת
שניסו לראיין את הרוצח המפורסם במדינה, בעודנו מתקדמים במסדרון
לעבר היציאה מהבניין.
"מה אתה הולך לעשות עכשיו?" הקשתה כתבת עקשנית, שניסתה לדחוף
את המיקרופון שלה מבעד לי' ו-ע', שצעדו מימין לאסיר-לשעבר.
זה, בתורו, חייך לעברה, ולא אמר מילה. בגילו (עוד לא 65), הוא
עוד יכול היה להספיק הרבה. הוא היה צעיר מהגיל שבו היה ראש
הממשלה בשעה שרצח אותו, וצעיר בהרבה משמעון פרס (שנבדל לחיים
ארוכים), שכיהן כנשיא המדינה עד שהגיע לגיל 91.
הכביש שהוביל מהיציאה האחורית אל הגזונית נחסם משני עבריו
באמצעות בטונדות של המשטרה, כך שמעבר החצייה נותר פנוי, בעוד
המפגינים גדשו את צדדיו. עשרות שוטרים ניסו להשתלט על מהומת
האלוהים שהתרחשה בצדדים, אם באמצעות זרנוקי מים ואם באמצעות
פולסים על-קוליים.
"לא סלחנו, לא שכחנו" ו"חבר, אני ועוד איך זוכר" היו שני
השלטים הפופולאריים ביותר בקרב המפגינים. אלו באו מכל פלחי
האוכלוסייה והפגינו זה לצד זה במפגן אחדות נדיר בחברה הישראלית
של ימינו. דתיים לאומיים לצד הומוסקסואליים ולסביות, אנשי
עסקים מעונבים לצד פועלים קשי יום. כולם נשמו את אותו האוויר
המעופש ונשאו את אותן הסיסמאות הקליטות, שהתכתבו ביודעין עם
סיסמאות היסטוריות מתקופת הרצח.
הבטתי למעלה והנדתי בראשי לצוותי הצלפים שהתמקמו בבניינים
מעליי. הם החזירו חצי הצדעה לאשר שהם רואים אותי ונמצאים
במקומותיהם; משתיקי הקול וכוונות הלייזר היו ערוכים לדכא
התקוממות.
בקשר דיברו על שוטר שנהרג במהומות שפרצו בכיכר. האם הצוות שלי
היה מסוגל להשתלט על המצב ולשמור על קור רוח? זה לא קל לחצות
כביש כשיורקים עליך ומקללים אותך. בסימולציות, המשטרה העבירה
לנו תחילה הערכה של עשרות אנשים, אחר כך מאות שיבואו להפגין.
בפועל, הגיעו הרבה יותר מכפי ששיערו. כשראיתי את מפגן האחדות
הזה, רציתי לרוץ ולמחות יחד אתם, להגיד "אני אתכם, קורה כאן
היום מעשה שאסור שייעשה".
אבל לא יכולתי.
אני לא יודע אם מה שקרה אחר כך היה באשמתו הישירה של י' או לא.
עובדתית, זה גם לא ממש משנה. כשהמפגינים מסביב לבטונדה הימנית
הצליחו להכריע את השוטרים, היה קשה מאוד לעצור אותם. השוטרים
החבולים, בדיוק כפי ששיערתי, לא היו ערוכים לסדר גודל של מה
שהתרחש, וסביר שוועדת חקירה ממלכתית עוד תדרוש הסברים
ממפקדיהם.
בינתיים, אישה דקיקה בשנות ה-50 לחייה התקדמה בריצת אמוק לעבר
הצוות שלי. הצלפים מ-4 ו-11 טענו אחר כך שלא ידעו מה לעשות,
כיוון שלא יכלו מוסרית לירות לעבר אוכלוסיה אזרחית, ולא
הצליחו, בלחץ האירועים, לבדל את האישה הדקיקה מבין ההמון
הסוער.
"אתה רצחת את התקווה, אנחנו נרצח אותך", זו זעקה בזעם, מנופפת
בסכין יפנית, עוקפת מימין את י' ושועטת לעבר הרוצח.
היא לבשה גופייה לבנה גזורה עם הדפס דהוי של "שלום עכשיו",
שערה הצבוע בלונד התבדר ברוח ועיניה הקטנות בהקו בשנאה.
המחשבות שלי רצו לאלף ואחד כיוונים באותו רגע. יכולתי בקלות
למצמץ ולהניח למטורפת לתקוע את הסכין בחזהו של הרוצח. במובן
מסוים, יכול היה להיות בכך צדק פואטי. מצד שני, בראש שלי הדהדו
מילותיו של ס' והרגשתי כורח עז להגן על הרוצח, אפילו בגופי,
יהיה המחיר אשר יהיה.
ועדיין, שבו השאלות: האם באמת יכולנו לחיות עכשיו בעולם אחר אם
הרצח לא היה מתבצע? האם המלחמה באיראן ומאבק הדמים עם פלשתין
יכלו להימנע? על איזה ערך אני מגן בעצם?
הדפתי את האישה וכרכתי בכוח את ידיי סביב הרוצח. כשאני משמש
עבורו כמגן אנושי, ניצלתי את העובדה שהיינו קרובים יחסית
לבניין, וגררתי אותו חזרה ליציאה מבית המשפט. אנשיי חיפו עליי
במקביל מבחוץ ואבטחו אגב ריצה את דלת הכניסה, באופן שאין יוצא
ואין בא. בפנים, משכתי אותו אחריי מבעד לדלת הראשונה שראיתי,
עד שמצאנו עצמנו בחדר צדדי וקטן.
"מזל שאתה פה", הוא אמר, מתנשף, "היית מאמין איזה משוגעים יש
בעולם?"
הדם כבר עלה לי לראש בשלב הזה, המחשבות וההיגיון מפוזרים לכל
עבר. שלפתי את האוזנייד המחודד מהאוזן. לא הייתי מוכן לשמוע
עוד הנחיות, נמאס לי לקחת חלק בטירוף המערכות הזה. לא יכולתי
להגן עוד על היצור שמולי. האמת? גם לא רציתי. זה היה מוכרח
להיפסק, כאן ועכשיו.
כשהשארתי אותו להתבוסס שם בדם של עצמו, האוזנייד הטיפשי תקוע
לו בגרון, ידעתי.
המשימה הושלמה.
נכתב עבור תחרות סיפורים קצרים של רשת "סטימצקי", יוני 2007 