יש רגעים בחיים שאתה אומר לעצמך שמה שקרה לך עכשיו זה רגע
שאתה לא תשכח בחיים, שממש פה, ממש ברגע זה ממש החיים שלך
מתחלקים לשניים- לפני שזה קרה ואחרי שזה קרה. אני האמנתי שחיים
לא יכולים להתחלק רק לשניים. החיים שלי היו מחולקים לכל כך
הרבה חלקים... אבל אז הגיע היום שגרם לי להבין שיש לי כמה
אירועים מאוד חשובים בחיים, רגעים שבאמת אני רואה את החיים שלי
בתור הלפני ואחרי. היו שלושה כאלה, למרות שלפני היום ההוא
האמנתי שהיו יותר, היום שגיליתי שיש לי מחלה, היום שהכרתי אותו
והיום הזה ממש...

אדם אף פעם לא יודע מתי חייו הולכים להשתנות מקצה אל קצה, הוא
יכול לקום בבוקר ולהרגיש כרגיל. הוא יצחצח את שיניו, יתקלח,
יתלבש אולי אפילו ישתה קפה ויצא לעבודה. הכול ילך כרגיל, הוא
לא ירגיש שינוי ממש מאתמול או אפילו לפני שבוע. ואז... ואז
יקרה משהו טיפה שונה, אולי אפילו לא ממש שונה, וייקח שנים עד
שאותו אדם יבין שאותה דקה, אותה שנייה שינתה את חייו מקצה אל
קצה.

וככה היה ביום שהכרתי אותך. היום התחיל כרגיל- היה קר, הייתי
חולה, עייפה, עצבנית והדבר האחרון שרציתי היה לקום מוקדם וללכת
למשרד. ישבתי במשרד, עמוסה בעבודה ושומעת את הבוס שלי לא מספיק
לדבר אליי ברקע. ופתאום אתה נכנסת למשרד שלי תוך כדי שאתה מדבר
בנייד שלך ומחייך אליי ולבוס שלי. אם רק הייתי יודעת שאותו יום
יוביל לטירוף שנכנסתי אליו בשנה ועשרה חודשים האחרונים אולי
הייתי מחליטה להישאר בבית ולהגיד שאני חולה ולא לבוא.
בעצם, איך אני יכולה להגיד דבר כזה? איך אני יכולה בכלל לחשוב
שאני לא הייתי רוצה אותך כחלק מהחיים שלי, למחוק אותך, כל
זיכרון שקשור אלייך, כל טיפה של רגש שיש לי כלפייך, את כל אותם
הימים שהיינו ביחד, כל השיחות שלנו, החיוכים שלך, הלחישות
המתוקות, הנשיקות הרכות, איך הייתי יכולה למחוק אותך כאילו
כלום??
כשהתחלת אותי באותו יום חשבתי שלרגע אולי לא הבנתי אותך נכון
ולא באמת התחלתי איתי, הרי ההפרש גילאים בינינו הוא גדול. אבל
אחרי כשעה או יותר הבוס שלי חזר עם הכרטיס ביקור שלך עם הטלפון
שלך עליו ואמר לי "תשחקי אותה קשה להשגה, אל תתקשרי אליו
היום!". אבל לא רציתי, משהו בי אמר לי שאני צריכה לדבר איתי
היום. אז שלחתי לך הודעה וחזרת אליי בלילה ודיברנו. רק אז
גיליתי בן כמה אתה באמת- ההפרש אפילו היה יותר גדול ממה
שחשבתי.
"כל הדרך הוא דיבר עלייך, טחן לי את השכל בסיפורים של כמה את
נהדרת, חרוצה, מתוקה ועוד כל מיני דברים כאלה." אמרת.
"באמת?? הוא אמר לי שאתה לא הפסקת לדבר עליי כל הדרך!!!" אמרתי
וצחקנו שנינו.
אתה יכול לתאר לעצמך מה היה קורה אם הוא לא היה משקר כהרגלו
לגבי זה??
קבענו שנצא כבר באותו שבוע. אבל היית עסוק, תמיד אתה עסוק.
עסוק מדי בשביל לחיות, בשביל ליהנות, בשביל לאהוב.. תמיד
עסוק...
אז נפגשנו כמעט שבוע אחרי, באחד הימים הכי גרועים של החיים
שלי, יום שלא יניח לי גם שנים אחרי, יום שמבחינתי מציין את
ההתחלה של ההידרדרות של אותה שנה.
"את מחכה למישהו?"  שאלת כשעצרת עם האוטו שלך מולי, מחייך חיוך
כל כך מתוק, חיוך שאני נשבעת שאני לא אשכח אותו עוד שנים
רבות.

פעמים מועטות בחיינו אנו עושים החלטה כלשהי שאנו מודעים שהיא
יכולה לשנות את חיינו לחלוטין, שהחיים שלנו לא יהיו כמו שחשבנו
שהם יהיו. לפעמיים אנו עומדים בפני החלטה כזו ומחליטים שאנחנו
מפחדים ממה שעלול לקרות, מפחדים משינוי אמיתי או משינוי כל כך
קיצוני. אפילו אם השינוי הזה הוא כל כך הכרחי לנו, לחיינו.
ולפעמיים אנחנו מהססים ולא יודעים מה לעשות. ולפעמיים אנחנו
קופצים את תוך המים בלי לחשוב פעמיים ומחלטים שלמרות השינוי
שזה עלול ובטוח שיביא ולמרות כל הפחד אנחנו נלך על זה, אנחנו
נעשה את זה. אי אפשר לדעת מה יותר טוב, לפחד מהשינוי ולא לעשות
כלום או לא לפחד ולשנות בהחלטה של שנייה אחת, ואולי אפילו
החלטה שתצטער עליה כל החיים, לשנות את החיים בצורה כזו ששום
דבר כבר לא יהיה כמו שהיה...

כשהכרתי את שי הוא דיבר איתי כל הזמן על ברלין, שכדאי לי לעבור
גם, שאני איהנה, שאני רוצה את זה וכדאי לי עכשיו כל עוד אני
צעירה ואין לי התחייבות כלפי אף אחד או שום דבר בחיים שלי.
ובהתחלה כל הזמן צחקתי ואמרתי לו שאין סיכוי שתוך שנייה,
שפתאום באמצע החיים אני אחליט לשנות את הכול ולעבור. לא האמנתי
שאני מאותם אנשים שמסוגלים לשנות את החיים שלי בשנייה אחת
קטנה.
אבל איכשהו הוא הצליח לחלחל לי לתוך המחשבות והבנתי שאני צריכה
וחייבת את זה לעצמי. חשבתי על זה במשך כל הסוף שבוע וביום
ראשון כבר הודעתי לאבא שלי שזה מה שאני רוצה והולכת לעשות.
וככה פתאום, באמצע החיים, בשנייה אחת החלטתי לקפוץ לתוך המים
ולעשות את מה שחלמתי עליו כל החיים שלי, להגשים חלום ולעבור
לגור בברלין. אהבתי את עצמי כל כך והייתי מלאת גאווה על כך
שהצלחתי להחליט את זה. ידעתי שהפעם אני לא אתחרט, הפעם אני
אעשה את זה.
כשסיפרתי לך שאני עוזבת את הארץ קיוויתי שאולי תנסה לעצור
אותי, אולי תגיד לי משהו כמו 'חבל, חשבתי שננסה שוב פעם.' אבל
לא אמרת. עודדת אותי לעזוב אמרתי שזה יעשה לי טוב, שאתה באמת
מאמין שאין דבר יותר טוב בשבילי מאשר זה.  


ועכשיו אני יושבת בבית, סופרת את הימים עד הנסיעה. וכל פעם לא
מאמינה שיש עוד פחות מחודש עד שאני עוזבת את הכול, עוזבת את כל
מה שהכרתי ואת כל מי שהכרתי במשך כל חיי ונוסעת להרפתקה הכי
גדולה של החיים. וכל מה שעובר לי בראש זה שאולי עכשיו, אולי
עכשיו אתה תצא לי מהלב, אולי עכשיו כשאני אהיה במרחק של אלפי
קילומטרים ממך אני אפסיק לאהוב אותך.
אבל לפני שאני נוסעת אני מרגישה שאני חייבת להגיד לך מה אני
חושבת, אבל אני לא יכולה, אני לא מוכנה לעשות את זה בפנים שלך,
אני לא מוכנה שבאמת תדע מה אני מרגישה. אז אני משתמשת במקום
הזה בשבילי זה...

קשה לי להאמין שהיו לי חיים לפני שאתה היית חלק מהם. אומנם אתה
לא נמצא בחיי ביום יום, אתה יותר נמצא בהם פעם ב... אבל גם
כשאתה לא כאן, כשאתה לא חושב עליי בכלל, גם אז אני רואה אותך
כחלק בלתי נפרד מחיי. כל דבר שאני עושה, כל תכנון לעתיד שאני
עושה, כל מחשבה שרצה לי בראש קשורה אלייך או שזה משהו שאני
מנסה לעשות בשביל שתהייה גאה בי. לא בעצם לא... לא בשביל
שתהייה גאה בי, אני כבר יודעת שאתה גאה בי... זה בשביל שיום
אחד אולי יפתחו לך העיניים ותגיד לעצמך "ואללה... זה היה כאן
מתחת לאף שלי כל הזמן ולא שמתי לב..." אני כל כך רוצה שיום אחד
איכשהו יפתחו לך העיניים ותרצה אותי, לא סתם תרצה אותי כמו
עכשיו... תרצה אותי באמת! תרצה קשר אמיתי איתי, כמו שפעם רצית
ואני הרסתי כי פחדתי...
אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך כל כך, אני אוהבת אותך כל כך
שזה כבר כואב לי. לא האמנתי שאני אצליח לאהוב ככה עוד פעם...
כל כך רע לי עם העובדה שלא נועדנו להיות אחד עם השני, לפחות
לא בגלגול הזה...
ותדע שאני חושבת עלייך, אני חושבת עלייך כל יום וכל דקה. וגם
כשאני אהיה שם אני אחשוב עלייך, אני אחשוב עלייך כשאני אלך
לישון ואצטער שאתה לא שם לצידי במיטה, לא שם איתי עובר את
החוויה הזאת, אני אחשוב עלייך כשאני אלך ברחוב עם חיוך מאוזן
לאוזן רק מהעובדה שסוף סוף הגשמתי את החלום ואצטער שאתה לא שם
לראות אותי כל כך מאושרת כמו שלא הייתי כבר הרבה זמן.
אני מבטיחה לך, שלא משנה מה אתה תמיד תהייה חלק ממני, תמיד אני
אשמור לך פינה חמה ואוהבת בלב שלי.

ממני שאוהבת אותך עד אין סוף...