[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע דניאל
/
מילות פרידה

אני עומדת מחוץ לאוטו, יורד גשם, מבול לא גשם, והוא מחייך אליי
ומסמן לי להיכנס. כל הגוף שלי מתיישר פתאום במין רגע של הבנה,
וקר לי.... קר לי ואני רטובה אבל אני לא נכנסת לאוטו. הוא יוצא
החוצה מחייך ובא לצד שלי. הוא מסתכל עליי בעיניים אוהבות
ובחיוך, החיוך שלא יורד, החיוך שתמיד שם לא משנה מה.
"ילי... מה קרה? לא קר לך? תיכנסי לאוטו שנוכל לנסוע."
אבל אני לא עונה לו, אני רק מסתכלת עליו ועל החיוך שלו, החיוך
עדיין שם.
בדיעבד אני יודעת שהדבר היחיד שנשאר מאותו לילה זה החיוך,
החיוך שלו שנחקק לי בזיכרון.
הוא מתקרב אליי עוד קצת, מלטף לי את הפנים, מוחק את הגשם ממני
בלי לדעת שאלה לא רק טיפות של גשם, אלה הם הדמעות שלי עלינו.
ואז הוא מחייך חיוך קטן קטן ומנשק אותי. אני לא נרתעת, אני
מנשקת אותו בחזרה וכורכת את זרועותיי סביבו וממשיכה לנשק אותו,
אני לא נותנת לו להתנתק ממני. הוא מתרחק ממני קצת, 'הנה החיוך
חזר', חשבתי לעצמי.
"ילי בואי ניסע." הוא אומר ומדביק לי נשיקה קטנה לשפתיים והולך
לצד השני של האוטו, אבל אני לא זזה.
"למה את לא נכנסת לאוטו? קרה משהו?" הוא חוזר אליי ומסתכל עליי
טוב.
"את בוכה?"
אני לא עונה לו, אני שותקת ומנסה לחקוק את הפרצוף שלו בזיכרון
שלי, שלא יימחק לעולם, שתמיד יהיה שם.
"ילי! למה את לא עונה לי??? את מלחיצה אותי!" ועכשיו אין ולו
שריד קטנטן של חיוך.
"גיא..." אני אומרת בקול רך, קול מלא כאב, קול שירדוף אותו עוד
שנים אחרי, קול שהוא ייזכר בו בכל פעם שהבת הקטנה שלו תתעורר
בלילה בוכה.
"מה ילי שלי, מה?"
"תנשק אותי, תנשק אותי כאילו שאני טסה ואתה לא תראה אותי עכשיו
שנה."
הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, אבל הוא לא מחייך, הוא יודע שזה
לא משחק, ובכל זאת הוא נענה לי. אנחנו מתנשקים, אני מחזיקה את
העורף שלו וביד אחת מחזיקה את החלק התחתון של החולצה שלו, אני
מצמידה את גופי אליו ולא נותנת לו להתרחק ממני, אני לא רוצה
שהרגע הזה ייגמר, אני רוצה שהגשם יימשך, שאני אמשיך לבכות והוא
לא ישים לב שאני בוכה, אני רוצה להישאר צמודה אליו, להריח את
הריח הנקי שלו, אני רוצה שהוא ימשיך לחבק אותי כמו באותו רגע,
שהוא ימשיך להרים אותי טיפה למעלה בחיבוק החזק, אני רוצה לעצור
את הזמן ולא להרגיש את הכאב שיבוא בעוד כמה דקות.
הוא מנסה להתרחק ממני אבל אני לא נותנת לו, אני מחבקת אותו חזק
חזק ומנסה לזכור כל רגע מזה, שלא ימחק בחיים.
"ילי מה קרה?" הוא שואל ומתרחק ממני.
הוא נראה עצוב, הנה העצב הזה בעיניים שלו, העצב שלא ידעתי
שקיים...
"גיא אני אוהבת אותך, אני תמיד אהבתי אותך. אני בחיים לא אמרתי
את זה...
ניסיתי גיא, ניסיתי לא להתאהב בך. ידעתי שאני נכנסת למשהו
שאסור לי, משהו שיפגע בי. אני בניתי מסביב ללב שלי אלף חומות
בגלל גברים. ואתה לא הצלחת לשבור אותם בהתחלה. ואני התעקשתי,
התעקשתי שאתה לא תצליח. תמיד אמרתי שלא תוריד לי בחיים ולו
חומה אחת. אמרתי לך שאני שולטת ברגשות שלי, שאני לא אתאהב,
שאני יודעת שזה לא הזמן המתאים בשבילנו, שאין בשבילנו זמן
מתאים. זה פשוט לא יכול באמת להיות... אבל התאהבתי גיא. רציתי
להגיד לך את זה כבר לפני הרבה זמן אבל לא הצלחתי. כל מה שיצא
לי מהפה היה 'כלום, לא רציתי להגיד כלום'. אבל רציתי גיא!!!!
אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים!"
"ילי... בואי, בואי ניסע אליי, נשב ותגידי לי הכול, אני אשתוק,
אני לא אגיד מילה עד שתבקשי ממני. ואם תרצי אני לא אגיד כלום.
אבל גם לי יש מה לומר. בבקשה ילי בואי אליי, בואי נדבר..."
לקחתי את היד שלו בידי, היד השחומה שלו והרכה, והנחתי אותו מעל
לשלי. לא רציתי להרפות ממנו ולו לרגע, ידעתי, ידעתי שיכאב לי
אבל לא יכולתי לעזוב אותו.
הוא פתח לי את הדלת והחזיק את ידי עד שנכנסתי פנימה. ואז הוא
רץ לצד השני של האוטו ונכנס מהר והושיט לי את היד שלו. הוא
ידע, הוא ידע שלא יכולתי להרפות ממנו. הדלקתי את החימום ונסענו
בשתיקה מוחלטת אליו הביתה.
כשהגענו עדיין היינו ספוגים במים אבל זה לא עניין את אף אחד.
הוא הדליק את התנור ושם אותו בדיוק מול הספה השחורה שלו.
התיישבנו על הספה עם הפנים אחד מול השני, הידיים משולבות אחת
בשנייה, והקור הזה... הקור הזה שלא עוזב אותנו מהיום הראשון
שהכרנו.
שיחקתי עם היד שלו קצת והשפלתי את מבטי ארצה, לא רציתי שהוא
יראה את הדמעות שניסיתי להסתיר במשך זמן כל כך ארוך מהקשר
שלנו.
"גיא..." אמרתי בקול חנוק מדמעות.
"נכנסת לחיים שלי בנקודת שפל. הרגשתי כמו במפולת שלגים. הכול
התחיל ממשהו קטן והתגלגל לכדור ענק של בעיות. לא ידעתי איך
להתמודד איתם, איך להתמודד עם עצמי... ואתה נכנסת... גיא אתה
נכנסת לחיים שלי יום אחרי שהכדור שלג התחיל לגדול מרוב בעיות.
ותמיד חשבתי לעצמי שברגע המצוקה שלי אלוהים הביא לי מלאך, הוא
הביא לי אותך שתאיר לי את הדרך. וזה מה שעשית... אומנם לקח
הרבה זמן עד שהתאוששתי, עד שלמדתי להבין שאין טעם להסתכל על מה
שאין לי בחיים, אני צריכה לראות את מה שיש לי, אני צריכה
להעריך את מה שיש לי.
אני זוכרת שאמרת לי 'את עוד תתאהבי בי'. ואמרתי לעצמי שאין לך
מושג לתוך מה אתה נכנס, אני לא אתאהב בך... אין לי בשביל מה...
הקשר הזה תמיד יישאר באותה הנקודה, הוא לא יתקדם. מכאן והלאה
הוא יכול רק להידרדר אבל לא להתקדם. וידעתי שבשביל זה אני לא
אשבור חומות, אני לא אתן לך להיכנס פנימה. אבל אתה... אתה היית
חייב להיכנס פנימה, לחלחל. בהתחלה הרגשתי כאילו שברת חלק קטן
ואתה מנסה להציץ פנימה, לראות מה עוד יש בפנים. וברגע שהאבן
הקטנה הזאת נפלה כבר הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה לדעת שמפה
והלאה הכול הולך להידרדר. אבל הייתי טיפשה, לא רציתי להתנתק
למרות שידעתי שאני חייבת את זה לעצמי.
אתה יודע שהיו הרבה ימים שלא מצאתי לעצמי את הסיבה לקום בבוקר?
השעון מעורר היה מצלצל ואני הייתי שוכבת במיטה ערה, מסתכלת על
התקרה וחושבת לעצמי 'בשביל מה אני קמה היום, בשביל מי? מה כבר
יש לי לעשות היום?' הרגשתי במקום כל כך נמוך ושפל בחיים שלי.
לא ידעתי איך לטפס בחזרה למעלה.
וכשידעתי שאני נפגשת איתך בערב הייתי קמה בשניות. ולפעמיים
היית מתקשר כמה שניות אחרי השעון מעורר שלי והקול שלך, הייתי
מדמיינת איך אתה מחייך תוך כדי שאתה מדבר איתי, ואז הייתי
יודעת שיש לי בשביל מה לקום.
ובימים שלא הייתי רואה אותך... השעות היו זזות כל כך לאט,
כאילו חיי נצח מתקיימים בין שעה לשעה. לא ידעתי איך אני אעבור
את הימים האלה.
ואז גיא... ואז נכנסתי להיריון ממך. ואתה נסעת, לא היית פה
כשגיליתי. לא רציתי להרוס לך את הטיול אז לא אמרתי כלום. לא
סיפרתי לך, לא סיפרתי לאף אחד אחר. לא רציתי שמישהו ידע לפנייך
למרות שהייתי צריכה את התמיכה הנפשית הזאת.
הייתי נוסעת באוטובוס ומניחה את ידי על הבטן שלי וחשבתי לעצמי
'הילד של גיא עכשיו בתוכי, יש בתוכי חיים, ההמשך של גיא
בתוכי', אין מחשבה בעולם שגרמה לי להיות כל כך מאושרת כמו
המחשבה הזאת.
וידעתי גיא, אני ידעתי! אני ידעתי שאני קטנה מדי, ידעתי שאני
לא יכולה להביא ילד לעולם בגיל כזה. אבל רציתי, כל כך רציתי את
הילד שלך, ילד ממך...
אבל כנראה שזה לא מה שהגורל ייעד לי... כשהפלתי אותו הרגשתי
כאילו עולמי חרב עליי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע,
לא ידעתי למי לפנות, איך לבקש עזרה... לא ידעתי כלום... רק
רציתי להמשיך בחיים שלי כאילו כלום לא קרה, כאילו הכול היה
הדמיון שלי, לא באמת הייתי בהיריון ממך. אז הלכתי לעבודה כאילו
כלום, שכנעתי את עצמי שאני בסדר, אני בסדר גמור. ואתה... אתה
עדיין לא היית פה... גיא אני רציתי למות! אני רציתי למות!!!!
מה ילד עכשיו בגיל 19?!?! מה ההפלה הזאת פתאום?!?! ואתה לא פה
גיא... אתה לא פה... ואני לבד כמו כלב בעולם.
ואז חזרת... ואיתך חזר הניצוץ לעיניים שלי, החיוך, הפעימות לב,
הרגעים הקטנים האלה שאני מחסירה פעימה בגללך.
אתה זוכר את היום שחזרת? זה היה יום שני, הרביעי ביוני...
התקשרת אליי בבוקר בסביבות השעה 11 אם אני לא טועה. וכשראיתי
את השם שלך על המסך שלי החסרתי פעימה.
קפצתי על הפלאפון ועניתי בקול מלא התרגשות. ואתה היית אדיש
אליי. אמרת לי שנהנית ושאני בין השיחות הראשונות שלי. שאלת
אותי על העבודה ואמרת לי לדבר איתך כשתהייה לי הפסקה כי זה
חשוב. ואמרתי לך אז הנה אני בהפסקה תדבר. אבל לא רצית, רצית
לבוא לקחת אותי אלייך, לדבר איתי. אבל לא יכולתי באמצע יום
עבודה. אז נשענתי על הקיר אבנים ואמרתי לך גיא עכשיו זה הזמן
להגיד את מה שאתה רוצה.
ואז אמרת... אמרת הכול. אמרת שאני קרה אלייך, שאתה לא יכול
להיות איתי, שזה קשה מדי בשבילך להיות איתי, אמרת שאתה נותן פי
עשר יותר ממני בקשר הזה ואני לא נותנת כלום, הרגשת שאתה לא
נמצא במשהו שטוב לך איתו, אמרת שאתה לא יודע מה לעשות הלאה כי
כיף לך איתי, כי אתה אוהב להיות איתי אבל זה קשה. רצית שאני
אתן לך פתרון. אני?? אני אתן לך פתרון למצב גיא? למה לא חשבת
על זה לפני שהתקשרת אליי??
ואני... אני רק הסתכלתי על הנמלים שהולכות על הרצפה ולא יכולתי
לעצור את הדמעות שלי.
'תגידי משהו' אתה אמרת ואני שתקתי. באותו רגע כל המילים בעולם
נעלמו לי חוץ משלוש- 'אני אוהבת אותך'. אבל גם אותם לא הצלחתי
לומר וידעתי שעכשיו זה לא הזמן המתאים להגיד את זה, ועמוק
בפנים ידעתי שבחיים לא יהיה זמן מתאים להגיד את זה..." שתקתי
לרגע, לקחתי אוויר, התקרבתי אליו. רציתי שהוא ייקח את המושכות
לידיים שלו, שהוא ימשיך לספר את הסיפור מאותה נקודה. הוא ניגב
לי את הדמעות ואני שיחקתי לו עם היד והתאמצתי כל כך לא להסתכל
אליו.
הוא הרים לי הראש טיפה וניגב שוב את הדמעות שלי ונישק אותי,
נישק אותי ארוכות.
"ואז את אמרת לי ' גיא הייתה לי הפלה טבעית, הייתי בהיריון
ממך'. ואני, ילי אני הרגשתי כמו רוצח באותו רגע. הרגשתי כאילו
לקחתי ממך את החיים שלך, כאילו הרסתי אותם. הרגשתי כאילו דרכתי
על פרח. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי ילי... הרגשתי רע,
הרגשתי כל כך רע... ולא הצלחתי לומר לך כלום. רציתי להגיד לך
'סליחה ילי, סליחה שהרסתי לך את החיים עוד יותר' אבל לא
הצלחתי, פחדתי להגיד את זה. הרגשתי שאם אני אגיד את זה אני
בעצם אודה בעובדה הזאת.
ואז שאלתי אותך למה לא אמרת לי כלום כל התקופה הזאת שהייתי שם.
ואז עשית קול קטן של מין צחוק ציני ואמרת לי 'מתי הייתי אמורה
לומר לך? בפעם הראשונה או השנייה או אולי השלישית שלא התקשרת
אליי מאז שעזבת בלי להגיד לי בכלל שאתה עוזב?' באותו רגע הלב
שלי נפל, הרגשתי כמו בן אדם מת.
רציתי לגיד לך 'ילי אני חרא של בן אדם תתרחקי ממני' אבל לא
רציתי לעזוב אותך, לא ככה, לא באותו רגע. אז אמרתי לך שאני
אאסוף אותך אחרי שתסיימי לעבוד ושנדבר, שנדבר רק נדבר...." הוא
אמר ושוב פעם ניגב את הדמעות שלי ונישק אותי, נישק אותי כמו
שבחיים הוא לא נישק אותי לפני.
"אבל אין דבר כזה רק לדבר אצלנו... לא קיים בלקסיקון שלנו, לא
גיא?
אז אספת אותי אחרי העבודה. חיכיתי לך בחוץ ועשיתי לעצמי שטיפת
מוח 'את לא תבכי מולו, לא משנה מה ייקרה את לא תבכי!'ונכנסתי
לאוטו שלך ואתה לא ידעת מה לעשות, אבל גם אני לא ידעתי..."
"תיסע אמרת לי. ואני כמו רובוט נסעתי ישר הביתה בלי לומר לך
מילה כל הדרך."
"ישבנו על הספה הקטנה שם בפינה ואתה חיבקת אותי, ביקשת שאני
אסלח לך על הכול. אבל לא ידעתי על מה אתה רוצה שאני אסלח לך,
מה כבר עשית לי רע בחיים??"
"ילי אני הכנסתי אותך להיריון!!! את הפלת ילי, את הפלת..."
"אתה לא האשם היחידי, היינו שנינו אשמים בהיריון. ובהפלה... אף
אחד לא היה אשם, זה היה טבעי."
"אבל את סבלת ילי, את סבלת בגללי..." ואז הוא השפיל את מבטו,
ואז דמעה אחת ובודדה נפלה לה.
"גיא אתה נתת לי כל כך הרבה בחיים! למדתי לאהוב שוב, למדתי
שאפשר לשבור חומות ולבנות אותם מחדש אבל אין טעם... מי שצריך
למצוא את הדרך שלו פנימה יימצא, ולא משנה איזה מכשולים אני
אשים לו בדרך.
אז מה אם היה לי רע בגלל ההפלה? היה לי רע כי ידעתי שההיריון
הזה זה הכי קרוב שאני אגיע אלייך, זה הדבר שתמיד יקשר בינינו,
קשר קדוש שיישאר לעד. ואז... ואז יום אחד איבדתי את הכול. קמתי
וראיתי את הדם והתעלפתי, וידעתי... ידעתי שילד ממך כבר לא יהיה
לי. והתאכזבתי לרגע גיא, ואפילו בכיתי, בכיתי על משהו שבחיים
לא היה ובחיים לא יהיה שלי.
אבל... אלוהים גיא, כמה רציתי ממך ילד..." אמרתי והוא שוב ניגב
לי את הדמעות.
המשפט הזה נחקק בראשו. הפעם הבאה שהוא נזכר בו היה כשאישתו
אמרה לו 'מאמי, אנחנו בהיריון, יהיה לנו ילד'.
"ואני רק חשבתי לעצמי, תראה איך הרסת לה חיים. יום הולדת של
גיל 19 היא העבירה בידיעה שהיא נושאת בתוכה את הילד שלי. ושבוע
אחרי היא הפילה אותו. הרסתי אותה, הרסתי את הדבר היחיד שנשאר
ממנה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מזה, הרגשתי כמו בן אדם
מת מהלך."
"גם אני.... במשך תקופה ארוכה.
האמת היא שבלילה ההוא, בלילה ההוא ששכבנו והכנסת אותי להיריון
אני רציתי להגיד לך הכול.
אתה היית מעליי ונישקת אותי ואז התרחקת קצת ורק הסתכלת עליי.
ואמרתי לך בקול שקט, ממש כמו לחישה קטנה 'גיא....' ואתה חייכת
את החיוך האינסופי שלך ושאלת 'מה?'. ואז הרגשתי שהדמעות עולות
לי לעיניים אז משכתי אותך אליי, חיבקתי אותך חזק ולחשתי לך
'כלום... כלום...'.
ואחרי זה, לא עזבת אותי כל הלילה, כל הזמן משכת אותי אלייך,
לחיבוק שלך, גם כשניסיתי להתנתק ממך, לשכב קצת לבד. ולא הבנתי
למה אתה לא עוזב אותי.
בבוקר הערת אותי וביקשת שאני אבוא לנעול את הדלת. אבל לא זזתי.
אז נשכבת עליי ואמרת לי 'ילי תתני לי חיבוק, חיבוק ענק ענק
ענק'. ונתתי, נתתי לך את החיבוק הכי גדול שהיה לי מלא בכל
האהבה שלי כלפייך.
לא ידעתי שחמש דקות אחרי זה אתה תלך ואני לא אראה אותך שוב
במשך חודש. לא אמרת לי שאתה טס למחרת."
והפעם אני הסתובבתי עם הגב אליו, רציתי להיות מול התנור חימום,
רציתי שמשהו יוציא ממני את הקור הזה, הקור ששרר בינינו. אבל
שום דבר לא עזר...
הוא תפס לי שוב את היד, כמי שלא רוצה להפסיק את המגע, הוא
ידע... הוא ידע בדיוק כמוני שזאת הפעם האחרונה.
"ויצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו ורק חשבתי לעצמי 'איך לעזאזל היא
איתי?! מה עשיתי שיש לי אותה?', לא הבנתי מה את עושה איתי. אני
בן 31 את עוד היית בת 18. יש בינינו 13 שנה!!!!"
"13 שנים גיא... זה חיים שלמים..."
"וידעתי שאת לא תהיי איתי תמיד, ידעתי שזה ייגמר, ידעתי שלא
משנה מה זה ייגמר ולא יחזור על עצמו בשנית.
וכשהתרחקתי מהבית שלך הרגשתי רע עם עצמי. לא ידעתי למה לא
אמרתי לך שאני טס למחרת. משהו בי עצר אותי מלהגיד לך את זה.
אולי זה בגלל שלא רציתי להרגיש כאילו זאת פרידה, כאילו זאת
הפעם האחרונה שאני רואה אותך."
"אל תשקר לי גיא, לא עכשיו... בבקשה לא עכשיו...."
"ילי אני לא משקר לך... לא יכולתי להרגיש את זה. את היית איתי!
את תמיד היית איתי! במשך כל הטיול נשאתי אותך איתי. שמעתי אותך
אומרת לי 'גיא בוא נלך לכיוון השני, הבית קפה שתמיד סיפרתי לך
עליו, הבית קפה עם השוקו חם וקצפת נמצא שם'. כל מקום שהלכתי שם
חשבתי עלייך. והרי איך אפשר שלא?? תמיד דיברת על המקום הזה
כאילו הוא היה גן עדן, תמיד רק חיפשת איך לחזור לשם, איך לראות
את המקום הזה שוב. וכשהייתי שם בלעדייך הרגשתי ריק, הרגשתי
בודד בלעדייך שם... אבל בכל יום שקמתי ידעתי שהנה את איתי, קמה
ביחד איתי לבוקר הזה. ובכל טיול, בכל רחוב, בכל אוטובוס ובכל
מקום הרגשתי כאילו אני נושא אותך איתי."
"ואני... נשאתי את התינוק שלך לכל מקום..."
"אם רק הייתי יודע את זה אז... הייתי חוזר בשבילך, את יודעת את
זה נכון??? הייתי זורק את הכול שם ועולה על הטיסה הראשונה
בשבילך. את יודעת את זה, נכון ילי?"
"אני יודעת..." לחשתי והסתובבתי אליו. הסתכלתי על הפנים שלו,
חיפשתי את החיוך, את החיוך האינסופי שאני כל כך אוהבת. ליטפתי
את פניו ומתחתי לו טיפה את הפה כדי שיחייך, אבל הוא נשאר בשלו,
בעצב שלו, בעצב שלי, בעצב שלנו.
"בדייט הראשון שלנו אמרת שאם יתפתח מזה קשר זה לא יילך לחתונה
וילדים. ואני צחקתי ואמרתי לך 'אני בת 18, נראה לך שזה מה שאני
מייחלת לעצמי עכשיו?' ומי ידע שזה בעצם מה שאני מייחלת לו,
שאתה כל מה שרציתי אי פעם בחיים שלי. ייצגת כל דבר שאני מאמינה
בו, אוהבת, דוגלת בו."
"זה היה המשפט שלי בכל דייט ראשון- 'זה לא יילך לחתונה
וילדים'". הוא לא ידע שעוד כמה שנים ספורות מהיום הוא ייצא עם
מישהי ובפעם הראשונה בחייו הוא לא יגיד לה את זה.
"אתה זוכר שאמרת לי בדייט הראשון שלנו 'בסוף את תהיי כמו כולן,
את תתאהבי בי כמו כולן'."
"אני גם זוכר את אותו קיץ שבאתי אלייך לפני המילואים ושמת את
הראש שלך על הבטן שלי, ליטפתי אותך ואת הזכרת לי את זה ואני
צחקתי וחייכתי אלייך ואמרתי לך 'אני ממש מתלהב, אה?'"
"ואני רציתי להגיד לך שאתה צודק, שאני אוהבת אותך כל כך, שאני
לא מסוגלת לראות את עצמי בלעדייך."
"ואז טסתי..."
"ואז טסת, שוב פעם טסת... וכל מה שנזכרתי בו היה בשנה שעברה
כשניסינו לשחזר את כל הטוב שהיה לנו לפני ההפלה, לפני שטסת.
אבל ראינו שזה לא הולך. ונפרדנו בלי מילים, עוד בפעם האחרונה
שהיינו ביחד ידענו שזאת פרידה אבל אף אחד לא אמר את זה.."
"והמשכנו לדבר אחרי, המשכנו לדבר בטלפון אבל לא נפגשנו. ואז
התקשרת אליי ביום שישי ואמרת לי שקרוב משפחה שלך נהרג במלחמה
ואמרתי לך 'ילי זה כנראה לא הזמן הנכון להגיד לך את זה, אבל
גייסו אותי, אני יוצא בראשון ללבנון."
"המילים האלה, הן חקוקות בזיכרון שלי. לא ידעתי אפילו כמה יהיה
לי קשה כשתהייה שם, לא ידעתי כמה אני אתגעגע אלייך גיא. ולא
דיברנו עוד, ולא נפגשנו עוד. אתה יצאת למלחמה. ואני ישבתי בבית
כל יום קוראת חדשות, שומעת על עוד פצועים ועוד הרוגים ותוהה מה
קורה איתך. כל פעם שפרסמו שמות של הרוגים חיפשתי את השם שלך שם
ונשמתי לרווחה כשלא מצאתי אותו. והשתגעתי גיא! העברתי לילות על
גבי לילות בחוסר שינה מרוב דאגה. לא היה לי למי להתקשר בשביל
לשאול מה איתך."
"ואז את טסת גם, טסת לאן שרצית במשך זמן כל כך ארוך. שלחת לי
הודעה כשעלית לטיסה."
"רשמתי לך 'אני עכשיו עולה על המטוס אבל קשה לי לטוס כשאני לא
יודעת מה איתך. אין לי מושג אם אתה חי או מת או שוכב פצוע
באיזה בית חולים. אני רק רוצה לדעת שאתה בסדר...' וכשנחתתי
קיבלתי ממך את אחת ההודעות הכי יבשות שקיבלתי ממך אי פעם 'אני
בסדר תיהני.'"
"חשבתי שאולי כשתהיי שם תביני, תביני שאני לא טוב בשבילך,
תמצאי לך מישהו, אולי אפילו תחזרי לבלונדיני ההוא שפעם היית
דלוקה עליו."
"כשהייתי שם הגעתי לכל כך הרבה הארות לגבי החיים שלי. ישבתי עם
ידיד שלי באמצע הלילה ותוך כדי שהוא דיבר הבנתי כמה לא הבנתי
מה קורה איתי, מה קורה סביבי. אני זוכרת שבלילה האחרון שלי
אמרתי לעצמי שמהיום והלאה הכול הולך להשתנות. מהיום אני אעשה
רק מה שטוב לי ומה שלא טוב לי פשוט לא יהיה בחיים שלי.
וכשחזרתי הרגשתי כל כך שונה, כאילו זהו, בזה תמה התקופה שהייתי
מתה, שהייתי קרה. עכשיו אני חוזרת לחיים. והתקשרתי אלייך אחרי
כמה ימים. והאמת שהכרתי מישהו בטיסה חזרה, יצאתי איתו חודש וכל
פעם חשבתי כמה שהוא לא אתה."
"והתקשרת אליי ושמחתי לשמוע ממך ואמרתי לך 'כמו שאת בטח מבינה
יש לי חברה.' ושמחת בשבילי, באמת שמחת בשבילי כאילו אני הידיד
הכי טוב שלך שמצא כרגע את אהבת חייו. ואחרי כמה ימים היה ראש
השנה ושלחתי לי את ההודעה הכי ארוכה שקיבלתי בחיי. איחלת לי
שנה טובה, שאת מאחלת לי רק טוב עם החברה ושלמרות הכול את רוצה
שנישאר ידידים. ואמרתי לך שאין דבר שאני רוצה יותר מזה."
"וזה באמת הלך לנו בתור ידידים כי לא התראינו, היינו מדברים
פעם בכמה זמן בטלפון או מתכתבים והכול היה טוב. אבל כשהכרתי
מישהו אחר, מישהו שגם אותו השוויתי אליך והבנתי כמה שהוא לא
אתה. התקשרתי אלייך סתם ככה בשביל לקבוע איתך להיפגש סוף סוף
כמו שאמרנו. חשבתי שעדיין יש לך חברה."
"ואני לא עניתי וחזרתי אלייך."
"זה היה ביום ראשון ואמרתי לך שאני רוצה שניפגש. האמת
שהתכוונתי שניפגש סתם, באמת סתם רק לקפה."
"אבל אני לא רציתי קפה, רציתי אותך. אז שאלתי אותך אם השתנית
כי אני לא אוכל להיות איתך אם את כמו פעם, קרה כל כך... ואמרת
לי שכן, שאין לי מושג עד כמה."
"וכנראה שצדקתי... כשראית אותי לא הפסקת לשאול מה חדש בי. חשבת
שאולי שיניתי את הגבות, תספורת, סגנון לבוש או צבע. ואמרתי לך
שלא, שתמיד זה היה אדום. ואתה לא הבנת מה שונה בי. לא רציתי
לומר לך שפשוט אני שונה, שבפעם הראשונה מזה שנה באמת טוב לי
בחיים, מצאתי את עצמי בחזרה, מצאתי את השמחה, את החיוכים, את
האושר, את השקט והשמחה שבדברים הקטנים והפשוטים. והתחלנו לדבר.
ראינו טלוויזיה ודיברנו על החיים, דברים שלא דיברנו עליהם עוד
קודם לכן." דברים שלימים הוא אפילו לא יספר לאשתו, אבל באותו
לילה הוא הרגיש שהיא הבן האחד היחיד בעולם שהוא מסוגל לדבר
איתה על זה.
"את היית כל כך יפה, ישבת על הספה הזאת, התרחקת ממני כרגיל...
וחשבתי לעצמי שאמנם את נראית שונה, מדברת אחרת אבל אולי לא
באמת השתנית, אולי את עדיין טיפה קרה. אז רציתי לבדוק את זה
ונישקתי אותך."
"נישקת אותי, נישקת אותי כמו שחלמתי. ובסוף אתה היית קר
אליי... אבל לא אמרתי לך את זה. וכשהחזרת אותי הביתה באתי לצאת
מהאוטו בלי לנשק אותך, אני לא יודעת למה. אז שאלת אותי 'מה את
לא מתכוונת לנשק אותי?' ושמחתי שרצית. אבל לא ידעתי איך לעכל
את מה שקרה באותו לילה."
"ושוב פעם טסתי באותו שבוע. ולא דיברנו. לא דיברנו במשך
תקופה... ואז התקשרתי אלייך יום אחד."
"אם רק היית יודע כמה חשבתי עלייך באותו שבוע לפני שהתקשרת,
כמה ייחלתי לראות אותך מתקשר אליי. ואז, פתאום באמצע השיעור
ראיתי את השם שלך על הצג של הנייד שלי וכל כך התרגשתי שיצאתי
החוצה ישר ודיברתי איתך. הצעת לי עבודה ואמרתי לך שיש לי כבר
והחלטנו לדבר אחר כך."
"והתקשרת ודיברנו זמן ארוך, וכל השיחה חשבתי כמה שאת יודעת
להעיר בי חלקים שהיו רדומים כבר תקופה ארוכה. ואחרי כמה זמן
התקשרת אליי שוב להגיד לי שאת תהיי באזור של המשרד שלי כי יש
לך ראיון עבודה. ונפגשנו כשהיית שם."
"ישבתי מולך במשרד שלך, מתה לנשק אותך אבל לא עשיתי את זה כי
התנהגת אליי כאילו אני סתם עוד ידידה שלך. ואז פתאום קמת
וליטפת לי את השיער ולא ידעתי איך להגיב. וכשנישקת אותי הלב
שלי נפל, כל מה שרציתי בחודשים האחרונים סוף סוף קרה."
"ואז שוב פעם לא התראינו תקופה עד שהתחלת לעבוד במקום שרציתי
לסדר לך בהתחלה. הייתי כל כך גאה בך שהצלחת להשיג שם עבודה
לבד, אפילו בלי באמת לחפש אלא פשוט הציעו לך אותה. והתקשרתי
אלייך ביום השני שלך לשאול איך הלך, אם הכול בסדר."
"ואחרי כמה ימים הגעת. הייתי בחדר האחרון ושמעתי את הקול שלך
במשרד, כמה שמחתי באותו רגע... ובאת אליי, דיברנו קצת והלכת.
וככה היה כל אותם החודשיים שלושה האלה. היית בא, לפעמיים היינו
יושבים לסיגריה ביחד ואז היית הולך. ובאחד הימים האלה, קצת
לפני היום הולדת שלי אמרתי לי 'את יודעת שמה שיש בינינו לא ילך
לשום מקום, אין לזה לאן להתקדם הלאה.' מה רצית שאני אגיד לך
באותו רגע?"
"לא יודע, לא יודע למה אמרתי את זה. אולי בגלל שרציתי לראות את
התגובה שלך, רציתי לראות אם כדאי לי לנסות עוד פעם, לתת לזה
עוד צ'אנס."
"ואני ישבתי מולך, מנסה להמשיך להסתכל לך בעיניים ולהתנגד
לדמעות. רק הנהנתי מתוך הסכמה למרות שבפנים שברת אותי, שברת בי
כל שמץ של תקווה שאולי משהו ייקרה, אולי זה כן יצליח."
"אם רק הייתי יודע, אם רק היית אומרת... אולי משהו היה משתנה,
אולי הכול היה הולך אחרת."
"אבל הנה אני פה, אומרת לך עכשיו את כל מה שאני מרגישה, כל מה
שחשבתי ושאני חושבת כרגע."
"אבל זה מאוחר מדי, שנינו יודעים את זה..."
"שנינו יודעים..."
"והנה את פה עכשיו, יושבת מולי, כל כך יפה, כל כך פגועה. ואני
יודע שאני אשם בזה. וכל כך רע לי עם זה... ילי את אפילו לא
מבינה עד כמה..."
נישקתי אותו, הרגשתי שזה יהיה נכון לנשק אותו באותו רגע. והכול
חזר להיות כאילו כלום פתאום, רק לרגע אחד קטן וקצר הרגשתי
כאילו כלום לא השתנה בינינו. והלכנו לכיוון החדר שלנו, לכיוון
מה שהיינו רגילים תמיד.
ושכבנו אחרי זה מחובקים. למחרת הוא החזיר אותי הביתה ושתקנו כל
הנסיעה.
כשבאתי לצאת מהאוטו שלו נישקתי אותו ארוכות, ידעתי שזאת תהייה
הפעם האחרונה.
וכשיצאתי מהאוטו שלו ידעתי שאני לעולם לא יחזור, שזה הסוף.
שנינו ידענו את זה.

שנים אחרי שמעתי שהוא התחתן עם מישהי. אני כבר הייתי בקשר של
כמה שנים עם מישהו אחר, קשר שכנראה גם הוביל לחתונה. אבל עדיין
הייתי חושבת עליו כל כמה זמן.
קראתי לבן שלי על שמו, כאות לכך שהוא תמיד יהיה חלק מהחיים
שלי. ואהבתי את הבן שלי כל כך, כמו שלא אהבתי שום דבר אחר
בחיים שלי.
יעברו עוד כמה שנים עד שאני אגלה שהוא קרא לבת שלו ילי. ותמיד
שאלתי את עצמי אם אני הסיבה לכך, אם אולי הוא קרא לה ככה מאותה
סיבה שקראתי ככה לבן שלי.
אבל את התשובה לא גיליתי בחיים... ואותו, אותו לא ראיתי עוד...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאלת את עצמך
פעם איך נראה
השלד של מישהו
מסוייים מתחת
לכל העור הזה
שלו?

טום יורק


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 23:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע דניאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה