ינואר, המזגן נוהם והחלונות סגורים, הזגוגיות מגוננות מהרוחות
שבחוץ. אני שוכבת על הרצפה בדירה הקטנה ומסמנת את העמוד באצבע,
מזדקפת על המרפקים וקמה למטבח להכין לי שוקו. קימוט קל של המצח
אל מספר העמוד, וכשאני מחליטה שלא אשכח אני מניחה בזהירות את
הספר בכריכה הסגולה על השיש הכהה, בדיוק על הסדק שהחתולה גרמה
כשקפצה אל מדף התבלינים והפילה על השולחן את הפסל הכבד שמיכל
הכינה לי.  
היא מגיעה מגרגרת ומפטרלת מסלול בצורת שמונה בין הרגליים שלי,
כמו שמעה אותי חושבת על יום הפשע. שתיים גדושות ועוד קצת. כפית
קטנה עם ראש עגול משמיעה צלצולים עדינים כשאני בוחשת את המשקה
ומסתכלת בחלון על אסיפת המבוגרים העייפים שמושרשת בגינה
הקדמית, נאנחים ומתכופפים כשילדת רוח מושכת בזרועות הענפים
הארוכים שלהם בהתלהבות, ביותר מדי כוח.
אני מחכה שתגיע. העמדתי פני עקרת בית טובה והכנתי את הגלידה
ההיא, שכיף ללקק מכל מיני משטחים. כואב לי הראש - נקירות
שטחיות ברקה השמאלית ואני מנסה לנופף ביד ולסלק את הציפור
העקשנית, נכנעת ומניחה את המרפק על השולחן. אני נוטלת את הספל
ובלגימה משתיקה את הקול הגבוה והדק שרק עכשיו אני מבינה
שמלמלתי בו למטה אל החתולה. בסוף כמו אמא, מצייצת שמות סוכר
דביליים שכל-כך שנאתי כשהופנו מטה אלי, אוסף הברות ריקות עם
שורש 'פוצי מוצי', כן, ככה עושים את זה. ולחשוב שלפני שנה היא
עוד פלטה שטף מלמולים שכזה לכיווני! והחתולה מגרגרת!
תחזור כבר. אני רוצה שהדמות שלך תנבוט עכשיו בקצה השביל,
תפסע-תגדל אל הדלת בחיוך אל הנערה המשתוקקת בחלון ותמרוט את
העצבים שלי כמו עלי כותרת לפני שארוץ לחכות לך בכניסה.
זה בסדר? מובן שלא הייתי מוותרת על... כל מיני דברים, בשבילך,
כן, דברים חשובים ושלי. אני לא משהו כמו סמרטוט מאוהב, מובן
שלא. המחשבות האלה גורמות לעווית כמעט לא מורגשת בפרק היד, אבל
זה מספיק בשביל להכתים את הגופייה בתוכן הכוס הלא יציבה ואני
מניחה אותה בנקישה רועשת בחזרה על השולחן. מה איתי, מה איתי.
כמו בחופש הגדול לפני שנים ארוכות כל-כך, איפה אני?
מסביב לחצי המיטה שצמוד לקיר מתגודדים שדים, כחולים וסגולים
ושחורים, והם פוזלים אל המזרון ויש אחד או שניים שאפילו מציצים
לכיוונך, זהים ואחרים מאלה שמקיפים את מיטת הנעורים שלי רחוק
מכאן, בבית בו אבא עוד גר. בהתחלה הסתכלת בהם בחשד, הפנים
היפות שלך מכווצות באי-נעימות או בסוג של זעזוע ששנאתי לראות
עליהם. איך אתה לא מבין, למה, למה. למה לא ציירת משהו שמח? הם
שמחים, הם שמחים, תסתכל עליהם. הוא הסתכל. שורות משוננות של
משולשי שיניים צהובים או שבורים נמתחות מעלה לשני הצדדים, והם
רוכנים אלי מהקירות בהבעה רעבה או סקרנית, לפעמים בשעמום קל
וזה הכול. למה את לא מציירת משהו שמח, באמת! כאילו ואני צריכה
הד מיותר שכזה למה שהיא תמיד הייתה אומרת. מתעורר בי חשק פרוע
לצייר פיות עירומות וליצנים מעל החצי שלך.
אני משאירה את הספל על השיש והולכת בחזרה לסלון, מתיישבת על
הספה ומושכת אלי את השלט בציפורניים קצוצות. זה לא שהשליתי את
עצמי שאמשיך לנגן - אני מציצה, כמעט בחשש, בפסנתר המבוגר שעל
פניו עברתי לפני רגע. אבל זה היה הרגל, ושכנעתי את עצמי שאני
לא אוהבת ציפורניים ארוכות בכל מקרה.
אני מגבירה את הווליום, אבל הכול אותו דבר. למה ציפיתי? שפתאום
יודיעו על עננים בשמים, על ירידה של שלושים מעלות? אני מוצאת
את עצמי מצחקקת ביובש אל השדרן חמור הסבר, שהקול העמוק שלו
מזכיר לי קצת את שלך. כן, קיוויתי. השתגענו, מה? השתגענו. אני
מסתובבת על הספה ומותחת את היד אל ידית החלון הקטן שמעליה,
פותחת אותו ונאנקת, נרתעת פנימה לתוך הדירה. אני בוהה בגינה
האחורית המצומקת שניבטת אלי דרך המסגרת הקטנה, מכווצת את
העיניים ונושכת את השפה התחתונה נגד הרוח הלוהטת והמחניקה
שמסתערת פנימה. גיהינום. אני טורקת את החלון בחזרה ומסתובבת
בהיסטריה אל הטלוויזיה - לרגע נדמה היה לי שהקול של השדרן הפך
צרוד ועמוק כמו שקול לא יכול להיות, מהדהד אחרי המחשבות שלי
חזק מכפי שאפשר לכוון את הווליום בכלל. הירגעי. אני מנסה למחות
את המצח, אבל אין זיעה. כמה זמן בלתי אפשרי כולם מתחננים,
כמהים ומתגעגעים ללחות הישראלית הדביקה שעכשיו רק בזיכרון, לא
היו עננים בשמים הצהובים האלה כבר... די, די לחשוב על זה.
שיטפונות, שיטפונות ענק ושמים ריקים - די!
היא קופצת אל הספה, מתכרבלת שם לכדור פרווה שחור ומגודל ונועצת
בי מעלה מבט מצווה. מצווה? החתולה! השתגענו. אני מניחה אצבעות
על הראש הכהה, המבריק, והיא משמיעה קולות סיפוק בעוצמה של
טרקטור כמעט, מייללת בקול תובעני ואני ממשיכה ללטף אותה.
הירגעי.
אני קמה חמש דקות אחר-כך, מתוך הרגל, וכפות הידיים שלי מרחפות
מעל המזגן. כן, קר, קר עד כמה שיכול להיות, אז למה הראש שלי
מתבשל? גיהינ - החבטה האדירה מעוותת בחדות את הראש שלי כמעט
מאה ושמונים מעלות אל חלון המטבח ולרגע אני רועדת במקום,
המומה. בא מבחו - אחת נוספת, עמומה יותר מהכיוון ההפוך, ואני
קופצת. מה, מה לעזאזל? אני חושבת על הפצצות לרגע אבל לא, לא,
הקולות היו... חנוקים, כמו חיה עצומה שהתמוטטה בחנייה של
הבניין. אני ממהרת אל החלון ובולעת נשימה חדה כשאני מבחינה בו,
שרוע על האספלט ולמה - למה - שנייה וקצת והמפתחות מקרקשים בחור
המנעול. אני מנסה לייצב את הידיים שלי ולפתוח את הדלת, וכשהיא
לבסוף נענית אני משאירה את הצרור מתנדנד שם ורצה. אני כמעט
מועדת כשאני נשענת על דלת בית הדירות הכבדה ומנסה לדחוף אותה
נגד הרוח שמשתוללת בחוץ. העיניים שלי מרותקות, קרועות ובוהות
בו דרך הזגוגית העבה. בטח התעלף מהחום - מה הוא עושה בחוץ
בכלל? ואיך בכלל הקים רעש חזק כל-כך, אני לא מזהה את רעמת
השיער הבהיר, הוא לא מהבניין לעזאזל ממתי הפכה הדלת הזו כבדה
כל -
והצלחתי לגבור על הסערה; רק לשנייה, אומנם, אבל מספיק בשביל
להידחק החוצה ולהצטער שלא אספתי את השיער, הרוח צוהלת למראה
המבוגרת העייפה הנוספת ומשליכה לתוך השערות השחורות שלי אצבעות
פרועות.
"סליחה? אדוני!" אני צועקת כדי להתגבר על שאון מזג האוויר
המפלצתי, מתקרבת אליו באימה לא הגיונית, מתנשפת מחיבוק כבד של
החום הקדחתני. "אדוני!" הוא לא עונה, ה- הנפילה הזו - הוא שכוב
על צידו, גבו אלי במה שנראה כמו סמרטוטי בד כהים ואני מסתכלת
למעלה, אל חלון פתוח בקומות העליונות של בית הדירות וכורעת לצד
הגוף הדומם, מבוהלת, מתנשמת.
הוא צריך היה להיות מרוסק. מדמם כולו - יש זוג בליטות חדות
מתחת לסדין השחור שעוטף אותו, מזדקרות מהשכמות שלו כמו גידולים
ואני נרתעת אחורה, מסתכלת בגב שלו בחשש, מושכת את השיער הכהה
והארוך מדי ביד אחת לאחור, העיניים מקובעות על הזר. חולה, חולה
סופני, אולי - לא, לא, מה את עושה? אולי הוא עוד חי, עזרי לו -
ואני מכריחה את עצמי להתקרב אליו שוב, נרעדת למרות יללת רוח של
ארבעים עלות שלא מפסיקה לנהום סביבי וכורעת לצידו. "אדוני?"
אני קוראת בקול שוב, תוהה אם הוא היה שומע אותי גם אם היה
בהכרה ומחליקה את היד אחורה להתהדק סביב לשונות השיער
המתפרעות. אני לא סקרנית לראות את הפנים שלו, כלל לא, הברכיים
שלי שומרות מרחק בטוח מהבליטות המרתיעות מתחת לבד הכהה. גניחה.
השרירים שלי מנתרים ואז חוזרים למצב צבירה של ג'לי כשאני
מצטמררת ומביטה בגוף הזה. כן, זה בא ממנו, כן, זה... הוא חי.
תעשי משהו, הרוח חובטת בי. עשי משהו! הידיים שלי מתקרבות להזיז
אותו, וכשאצבע אחת נוגעת בבד השחור אני נרתעת בצעקה -קרח, קרח
באמצע הכול, באמצע עכשיו - אבל הספקתי להפוך אותו על הגב והוא
נאנק, נאנק בכאב, אני בטוחה, חזק מספיק בשביל להחריש לרגע את
הרוח ושכחתי את הגידולים - שכחתי - הצוואר הארוך והדק שלו מתוח
לאחור, רק הקודקוד עם תלתלי החול נוגע בקרקע, כמו שתי יתדות לא
אחידות בגובהן הבליטות מחזיקות את הכתפיים והגב העליון שלו
מוגבהים מעל האספלט, שארית הגוף והגפיים שלו מוטלת על הקרקע
ברפיון מעוות. אין פיקת גרוגרת.
"אני - אני מצטערת - " אני מציעה בלחישה דחופה וצרודה, כל מה
שנראה שמיתרי הקול שלי מסוגלים להפיק והרוח בולעת את הצלילים
החלושים בלי שום מאמץ. הפנים שלו... בהירות כאילו חי בלבו של
קרחון - לא, אני לא יודעת... עשרים, חמישים? אין קמטים בפנים
שלו - לא - יש, כן, אני בוהה בחרדה, קפואה באמצע ינואר רותח
ומתוך פיזור דעת מוחלט ומוח מעומעם אני מבחינה בפרטים האלה, לא
מסוגלת לעשות שום דבר אחר, ופחד נושך אותי בתוך הבטן. קמטי
צחוק, חריצים... מוקפדים, בפינות העיניים העצומות שלו, וזה
הדבר היחיד שיכול להתקרב לסממן גיל.
"זה בסדר" והפעם אני קופצת אחורה ממש, שואפת בחדות ומחזירה מבט
מבועת לזוג עיניים פקוחות בצבע לב - לא, ברור שלא לבן, אבל
בהיר, בהיר כל-כך ש... דיבר, הוא דיבר, השפתיים הדקות שלו זעו
בקושי והחזה לא זז בכלל לא זז כל הזמן הזה זו מפלצת, מפלצת
והשדים מסביב למיטה שלי מקרקשים בשיניים ומצחקקים.
הוא נאנח בכבדות והעיניים האלה נעצמות שוב, הפרצוף שלו מתעוות
בסבל.
"הפכי אותי. בבקשה." איך אני שומעת, איך אני שומעת אותו? מבטא
מוזר, זר משונה, אני מסתכלת לצדדים, השתגענו, למה אני מסתכלת
לצדדים  - אולי זו מתיחה? רמקול, אולי יש מיקרופון אני מגששת
מעל האוזניים שלי והרוח קופצת על ההזדמנות ועל השיער ומעוורת
אותי. אני נושכת את השפה התחתונה להחניק צווחה לא אופיינית
שעמדה לברוח, משתלטת בצורה מגושמת על הסבך השחור ומתקרבת,
מתקרבת אליו ובאותם רגעים ממש לחישות דחופות מזמזמות לי במוח
מה את עושה זוזי, לכי, התרחקי -
אני דוחפת אותו שוב ביד רועדת, והקור הזה, הקור הלא נכון הזה
מציף שוב את האצבעות. הוא לא מוציא קול, עכשיו שוכב על הצד
בגבו אלי כמו מקודם והיד שלי קופצת בחזרה לרשותי. אני מפחדת,
אני מפחדת ככה, כשהוא יכול לחייך כמו שד ממש עכשיו ואני לא
אדע, בוהה בו מאחור.
"דחפו אותה אחרי, עכשיו," הקול שלו לחישה צרודה ובהירה
באוזניים שלי, ואני לוטשת מבט בגב המקומר על האספלט, עדיין על
הברכיים, לא מסוגלת לזוז. "איפה היא?" דחיפות בקול שלו. אני
רועדת ומזיעה טיפות שמתאדות לפני שאפשר לנחש את קיומן. "איפה
היא?"
"אני..." הקול שלי גווע, אני לא מסוגלת להרים אותו למשהו שווה
בעוצמתו ללחישה. "על מה אתה מדבר," אני אומרת בלי סימן שאלה,
רועדת שוב ונושכת את השפה התחתונה הלעוסה שלי.
"ההיא שלי, היא! דחפו אותה, דחפו אותה עכשיו," הקול שלו כמעט
מייבב ואני מרגישה עינוי סמיך ממלא את חלל החזה שלי, תחושה שלא
שייכת אלי מתיישבת בתוכי - השתגעתי, השתגעתי.
רגע. לא, רגע. ההיא שלו, חברה שלו? כן, כן, הם בטח אורחים באחת
הקומות הגבוהות, אולי... כן, קרוב משפחה עם גידולים, אני יכולה
לראות בן דוד קנאי, כן, החברה של זה יפה, יפה מאוד, למה שלחולה
תהיה חברה, טיפש קנאי, זה הטיפוס... דוחף אותו! דוחף אותו
מהחלון, כן, וההיא? ההיא... קופצת אחריו, או שבן הדוד דוחף
אותה? משוגע, כן, הוא בטח משוגע, זה כל העניין. הוא בכלל לא
יכול היה לדעת אם דחפו אותה או שהיא קפצה. אני מעיפה עוד מבט
אל הקומות הגבוהות ובחזרה אל מה שמסביבי - כמה מכוניות מכוסות
שכבה עבה של אבק, אבל שום נערה שהתרסקה באזור ופספסתי. הרבה
דרמה, כן, אבל כל-כך הרבה ידיעות מצמררות על אנשים שאיבדו את
הראש לאחרונה שזה הגיוני עכשיו. הירגעי.
זז. הגוף שלו זז, הגב מכוסה הבד הקמוט רוטט ברעידות חזקות
ונוראיות. בוכה? הוא בוכה? מילים, מילים חוזרות על עצמן בראש
שלי והן לא שייכות לי, לא שלי -
"העננים נגמרו, העננים נגמרו..."
"ה- מה?" אני לוחשת, אבודה.
"אין עננים, אין עננים," הוא מייבב. הוא נפגע בראש שלו, זה
בטוח, ברור שאין עננים, אין גשם. אין חורף. "דחפו אותנו, הם
דחפו אותנו," הוא ממלמל בתוך האוזניים שלי וכמה שזה מפחיד
להסתכל על הגב המעוות שלו ולשמוע אותו על סף האפרכסת - "מלחמת
הישרדות, אין עננים, אין מקום," הוא ממלמל בקול בכי ומישהו
מערבב דאגה כואבת בתוך העיסה הזרה שבתחתית הגרון שלי. "אז הם
דחפו אותנו, ורציתי שהיא תישאר, רציתי..." והבכי בולע את
המילים בניב המשונה, נשמע כמו נשימה ארוכה עם עיצורים במרווחים
מקריים. נשימה ארוכה... לא, כאילו הוא... לא, מחשבות שגויות,
רעות, לא צריך נשימה? הוא הפסיק בשביל לבכות, הוא יכול...
להמשיך לדבר, כן. לא. אני יודעת. התעלפתי, התייבשתי והתעלפתי
בסלון ועוד מעט תבוא ותעיר אותי ואספר לך על החלום החולה הזה
ותנחם אותי ותגיד בקול מרגיע כמה שאני מטופשת. כמו פיל בוגר
שהטילו מהקומה הרביעית, ככה זה נשמע - הפה שלי פעור כבר כמה
זמן, ואני לא מוצאת סיבה טובה מספיק לסגור אותו. אחרים. איפה
כולם, איפה כולם? אני מותחת את הצוואר שוב להסתכל מעלה אל
חלונות הבניין, סגורים או פתוחים, אבל הם היו חייבים לשמוע,
איפה כולם? הוא היה צריך לשבור את כל העצמות. עננים? איפה
דורית, ואור? אני מעיפה מבט חרד בחזרה אל קומת הקרקע של בית
הדירות, אבל הדלת של משפחת שניידר סגורה ודוממת. הרחוב... כן,
אין סיבה שהרחוב יהיה מלא, כבר חודשים שאנשים יוצאים מהבית פעם
בשבוע. אז למה הכול מרגיש כל-כך לא טוב, ולמה אני טובעת עד האף
ברגשות ובקול שלו? האוויר הלוהט מאדה את הדמעות שלי בחוסר
סבלנות פלאי כמעט, מה זה? לחות! מה זה! אני לא רוצה, לא רוצה
להשתגע. הוא דומם. מת? הוא מת?
"כואב, כואב לי," וזה... כמו נשיפה בקול גבוה ועקום והוא בוכה
שוב.
"זה סרטן?" אני מצביעה על הגב שלו, מטורפת, כן, זה חלום אז
שיהיה, שיגמר. גידולים.
"כואב," נשמעת המילה הזו שוב, והיא מתנגנת אחרת, כאילו הוא
עונה לי ולא סתם נאנק לעצמו. "לקחו אותן... הם לקחו אותן,
הבני-זונות..." הוא מייבב, ויד דקה מתרוממת לגשש בגב שלו ואז
נרתעת כשאחת האצבעות הארוכות כל-כך מרחפת מעל אחד ה - למה
חשבתי על גדמים?
"הפכי אותי... הפכי אותי!" פקודה, יכול להיות שהייתי משוכנעת
שזו פקודה אם לא הייתה מבוטאת בקול ילדותי פתאום, עקשן. עקשן?

אני קרבה, למה אני קרבה אל זה שוב? אני - אני הופכת אותו על
הגב והוא גונח, וגם אחרי שהפנים שלו נרגעים מעווית הכאב אין
סומק של בכי על העור הצח, והוא לא יפה כמו שאוהבים לחשוב.
הפנים כל-כך צרות, האף סולד וארוך... תלתלי הצהוב המלוכלך,
אולי, אבל העיניים הקטנות, והצבע הזה... הצבע...
"לקום, אני רוצה לקום!" הוא זועק, כן, קול של ילד, ילד והרוח
רגעה, משאירה רק את ההתנשפויות שלו בראש שלי ואת החזה שלו
באותו המקום בדיוק של מילימטרים. הוא פוקח את העיניים שלו בכוח
אבל הן כבר עמומות, מה שמאחוריהן הולך ומחליק במורד, אני
מצטמררת מצליל הציפורניים שננעצות ומפוררות את האבן כשהגוף
גורר אותן מטה - "עזרי לי!" פקודה. אני נשענת כלפיו ואז נעמדת
בקושי על רגליים לא יציבות במכנסי הג'ינס קצרים, מתכופפת אל
הזרוע שלו והוא מגמגם בקול על עננים ועל 'ההיא שלי' כשאני
אוחזת בו והבד מרגיש כמו אוויר או מים. הוא נאבק לקום ומועד
בחזרה, ואני תופסת את הזרוע השנייה, רועדת כולי וה... הגלימה
הכהה מחליקה עד המרפקים שלו, שם אני אוחזת את הבד ואת גוף הקרח
הזה - כאילו והשרירים שלי הפכו לאבקה אני נופלת באנקה אל הקרקע
והוא איתי ושנינו מוציאים קול, אני ציוץ מבועת, יללת תדהמה
נחרדת למרות, למרות שברור ש... והוא בכאב, כאב נורא שיש בו רק
מעט מגדמי הכנפיים המנוצים שמזדקרים מהגב העירום. ההיא שלו,
ההיא - ועכשיו אני זוכרת את הטפיחה השנייה, העמומה כמו רחוקה
יותר שהקפיצה אותי בתוך הדירה לפני... לפני רבע שעה, לפני
חודשים.

מחר אהיה בת עשרים וארבע. אני ילדת חורפים גשומים וחום אנושי,
אבל מזה זמן שנראה כמו חצי נצח לפחות, התרוקנו השמים, ונגמרו
העננים.