מה יש לך לומר מעבר למסך הקטן שלי?
שומעת את השיר, שוב ושוב, ולא מוצאת את הסיבה... לא יודעת
להבדיל בין אהבה לשנאה.
רצון או אבדון.
והמילים, גם הן אינן שלי, לא בשבילי.
כמה אמיתי כבר תוכל להיות מעבר למסך הקטן שלי?
בדיות, חציי-אמיתות, אף לא לב אחד, פועם.
לכל אחד מאיתנו הבחירה לאמץ או לשלול חוויה זו או אחרת.
ובעודי לומדת להכיר כל צליל ותו ביצירה הזאת, אני חושבת על כל
מי שלעולם לא ישוב לעמוד בתוך הריק של זרועותיי.
לראות מישהו כל כך מקרוב, זה לגלות עולם חדש, זה לקבל ולאבד בו
זמנית.
לסלוח או לשכוח, אך לא ביחד. לעולם.
מה עוד נותר לי מלבד המסך הקטן שלי?
פוליפוניה של בדידות שלא תיתכן.
שקרים לא הולמים אותך יקירי, כשם שהאמת שלך, היא אינה למעני.
כוונות טהורות, בלבול וחוסר-אונים.
הידיים מורמות למעלה בכניעה. אין לי את מי להאשים מלבד עצמי.

אבל הריח... הו הריח...
ריח הריקבון הנפלא, המטונף, האחד והיחידי, הנשגב, אשר היה עומד
מלפניי, מאחוריי, לפעמים אף ממש מול פניי- כאוהב נרגש לפני
נשיקה חמה ומלאת תאווה, נושף היישר לעברי.

נשכח.