"היא גרה בשכונה קטנה בלב העיר,הוא גר מולה,ממש באותו
בניין,דלת מול דלת,הוא ראה אותה כל הזמן,
במכולת,בתחנת אוטובוס,בוידאון,או אפילו סתם מסתובבת עם החברות
במרכז.
בשבתות כשכל החבר'ה היו נפגשים בכיכר,הוא היה מחכה שהיא
תעבור,באותה שעה,כל הזמן,היא הייתה עוברת ליד הגדר,השיער הארוך
שלה עם אותו ריח רוזמרין מתוק תמיד,מתבדר ברוח,העניים שלו היו
הולכות אחריה,לא מנידות עפעף עד שהיא הייתה נעלמת באופק,רק ריח
שערה נשאר באוויר,עומד,כאילו היא הינה עוד עומדת לידו מחכה
שילטף,שיגע,שיעביר יד רכה וענוגה בשערה הרך.
היא כל כך יפה,הוא יכול לסרטט על דף את קווי המתאר הדקים של
גופה,העניים היפות,החתוליות,שלפעמים מביטות בו מבט קצר,השפתיים
החשוקות שלעיתים זורקות לו חיוך קטן שחושף גומה בלחי
ימין,כאילו, אבל רק כאילו אומרות "אני יודעת שאתה שם,אני מכירה
אותך" , הוא כל כך רצה שהיא תכיר בו,הוא כל כך רצה שהיא תדבר
איתו,שתבחין בו,שתדע מה הוא חושב עליה,הוא האמין שעוד יבוא יום
ויהיה לו את האומץ לגשת אליה,ככה בספונטאניות ואולי גם לפתח
איתה שיחה רצינית.
הוא אהב אותה,כל פעם שחשב עליה הפרפרים בבטן היו עפים מצד
לצד,חגים במעגלים,משתוללים,הלב שלו היה דופק במהירות כשדמותה
עלתה במוחו,הידיים רעדו וזיעה הייתה נוטפת ממצחו,ובכלל כשהוא
היה רואה אותה הוא היה מרגיש כאילו רק היא והוא נמצאים בעולם
הזה,במין בלון אטום ששיך רק להם,הוא היה עוזב לשנייה את
המציאות ומדמיין את שניהם יחד,בשדה ירוק,מחזיקים ידיים,מסתכלים
לעבר השקיעה,הוא גיחך כל פעם שעלתה בראשו הפנטזיה הזו,אין
סיכוי,היא לא מסתכלת לכיוון שלו בכלל,הוא ידע שהכול נמצא רק
בראש שלו,כשה"בועה" הייתה מתפוצצת והוא היה חוזר לעולם האמיתי
היא הייתה נעלמת,לפחות לדמיין הוא יכול.
הוא כתב לה מכתבים,כמובן שהיו אלא מכתבים שהוא מעולם לא ישלח
לה והיא לעולם לא תקרא בהם,מכתבי אהבה אליה,מכתבים שהוא נעל
במגירה,משהוא בכתיבה עזר לו להתגבר על הידיעה ששום דבר לא יכול
לקרות בניהם,הכתיבה הייתה עוזרת לו לבנות מציאות אחרת,ורודה
יותר,הלוואי שהוא היה יכול להכתיב לעולם איך להתנהל.
אילו רק היה לו יותר אומץ,אילו רק הוא היה יותר מעז,אם רק
הייתה היא נגשת אליו,הכול היה קל יותר,למרות שהוא לא מחפש את
הדרכים הקלות,הוא דוגל בשיטת הדרך הקשה והנכונה,אבל במצב הזה
אולי עדיף יותר את הדרך הקלה.
ערב שבת אחד,כשהוא היה בחוץ,עם החבר'ה,כרגיל,הוא החליט שהוא
עושה את זה,הוא ייגש אליה ויגיד לה בדיוק מה הוא מרגיש
כלפיה,הוא יגיד את כל האמת,יתאר בפרטי פרטים את הרגשות שלו,הוא
היה בטוח בעצמו,היא לא תעמוד בקסם שלו,במילים שהוא יגיד לה,אין
סיכוי.
השעה הייתה 22:00 ,היא מאחרת,בדרך כלל היא יוצאת בשעה 21:45
בדיוק,מוזר,יכול להיות שהיא לא מתכוונת לצאת,או שאולי היא
חולה?!
עבר זמן,החבר'ה כבר התחילו להתפזר לכיוון הבתים,הוא לא רצה
ללכת,אולי היא עוד תבוא,אסור לו לפספס אותה,היא חייבת לבוא,היא
תמיד באה.
היה כבר מאוחר,כנראה שהיא באמת לא תבוא יותר,הוא חזר
הביתה,בדרך הוא פגש את ערן,חבר שלו וגם חבר קרוב שלה,ערן שאל
אותו אם הוא שמע את הבשורה,לא הוא לא שמע,הייתה לו הרגשה שזה
קשור אליה.
"היא התארסה",הוא סיפר,ערן המשיך לדבר,אבל הוא כבר לא
הקשיב,הראש שלו הסתחרר,הוא רק רצה לברוח,לשכב במיטה שלו,להניח
את הראש בתוך הכר ולפרוק את כל העצב שבער בו,הוא לא הרגיש את
הידיים והרגליים,בתוכו בערה אש שורפת שהגיעה ללב והמיסה
אותו,הוא לא חשב על שום דבר אחר,בעצם הוא לא הצליח לחשוב על
כלום.
הוא רץ הביתה,מהדירה ממול הוא שמע קולות שמחה,שירים,הוא ידע
שמה שהוא הולך לעשות נובע מתוך בלבול וכעס,אבל הוא הרגיש שהוא
חייב.
הוא דפק על הדלת,היא פתחה,היא הייתה כל כך יפה,פתאום הוא שכח
הכל,הוא שכח לשם מה הוא עמד שם,מישהוא נעמד לידה,לפי האהבה
שנצצה בעניים שלו הוא הבין שזה ארוסה,הוא נזכר לשם מה הוא
בא,היא הסתכלה עליו במבט תמוהה,דמעות עלו בעניו,הוא מצא את
עצמו עומד מולם ובוכה.
"מזל טוב" הוא אמר,נכנס לביתו וטרק את הדלת."