עיפרון שחור, סומק, עוד טיפה והיא תצליח להשלים את המראה ששאפה
לו -
במיוחד בשבילו.
הוא גדל, מגיע לו ליהנות ממנה יותר היום,
היום הוא צריך להרגיש מיוחד באמת.
צללה לרגע לתוך אמבטיה שלמה של תהיות, רטיבות כזו של ספק.
מביטה שוב במראה, הכול נראה טהור יותר, אבל שלטי יותר, יותר
פלאט.

חום גוף שאט-אט מתמזג עם הקור מבחוץ, ומעביר צמרמורת קלה.
השמש לא מספיקה הפעם, היום הזה לא חם דיו - כמו שהיא אוהבת,
וכמו שהיא רוצה להרגיש.
אם היא מרגישה לא טוב, היא נראית לא מספיק טוב - והוא לא יהיה
מרוצה.

מכניסה לארנק את כל מה שהיא צריכה, כמו מכניסה למגירה סיפור
פרי עטה שהתיישן והיא לא רוצה בו עוד.
טיפה בלי חשק. יודעת שהוא כועס עליה, והיא... עדיין לא ביקשה
מחילה ממנו... וזה כל-כך קשה. כמו אלוהים שרואה שצאצאיו
המאמינים בו חטאו.
מנסה לנפץ במוחה את עגל הזהב הזה שבנתה לה מאחורי גבו, נכון -
היא קצת כועסת. לא מציגה זאת בפניו, אבל כועסת. סתם מתוך
קנאה.

מגבירה קצב, הווליום של העצבים - מנפץ, מחריש.
היא כמעט מושלמת. יוצאת מהחדר ופוסעת לכיוונו, שני אוטובסים
קצרים בתוספת קמצוץ של הליכה והנה היא אצלו. מחכה חצי שעה בערך
עד שהוא יחזור מההורים של אביו, מרוצה מהחגיגה המשפחתית.
יושבת על הדשא בגינה בינתיים, מביטה לרקיע - תוהה שוב, ושוב.
הברכה שכתבה,
כאילו במקום אחר, לאדם אחר.
ששמחה עלזה שגדל, שהחכים, ואפילו ביקשה שם סליחה.

והיא עדיין לא באותו הראש שלו.
הוא הגיע, והנה דלת המכונית נפתחת - הוא יוצא מתוכה, קרב אליה
ומחבק אותה.
היא מחבקת אותו כמו אדם אחר. באוזניים מתנגן לו שיר ישן-נושן,
שיר רומנטי קיטשי של שנות ה-70 ככה... עידן התמימות שהגיע
לקצו.

לא מבינה מה היא עושה שם.
מגישה לו את מתנתו, נושקת לו על הלחי (מרגישה שזה לא בשבילה),
אומרת לו שרק באה להגיד שלום ושהיא חייבת ללכת... הוא לא
מבין,
נותר פעור פה.

היא פוסעת לאט בתחנה, הוא מהלך אחריה,
מרגישה את צעדיו קלילים מאחוריה - מסתובבת אליו ומסמנת לו בידה
שעליו להישאר.
הוא לא מבין, רק קורא בשמה.
כאילו אוטמת אוזניים - שרה את השיר הזה שעלה בה... הארנק על
כתפה, והיא נשענת על התחנה.
כמו מחכה לאוטובוס שייקח אותה לימים האלה שקצם הופיע זה עתה
והקץ הזה שוהה בתוך-תוכה, עמוק-עמוק בפנים, ולוחש לה כל פעם את
אהבתו אליה. היא מרגישה מסורה אליו רגשית.
עולה על קו לא ידוע,
"לאן את צריכה ?" שואל הנהג.
והיא עונה לו
"הכי רחוק שרק אפשר..."