"אני מפחדת", לחשתי. "ממה יש לך לפחד?" הוא תהה. השפלתי את
מבטי לכפות הרגליים שלי. כפות רגליים גדולות עם אצבעות עקומות,
מרוחות בלק שקוף, ונעולות בסנדלים צבאיים. "מפחדת ליפול, מפחדת
לטעות, מפחדת לפגוע. מפחדת ממה שיחשבו. מפחדת לחשוף, מפחדת
לשמור בבטן, מפחדת להפחיד אחרים." הוא שלח אליי מבט מבולבל
מעט. רוח נעימה נשבה, של לילה קיצי ירושלמי. ישבנו זה לצד זו,
שעונים על הקיר של גג הבסיס הירושלמי. מסביב האורות של פאתי
רמאללה, בימים של ראות טובה אפשר לראות מפה אפילו עד ים המלח.
"מפחדת להפחיד אחרים? למה שתפחידי מישהו?". "ניסיתי להסביר את
זה בלי לבלבל אותו עוד יותר. "אפשר להגיד שאני מפחדת מעצמי.
להיות טובה מדי. אם אני באמת אשתדל, ובאמת ארצה,אני יכולה
להיות יפה, וחכמה, ומצחיקה, וטובה, והכל בעצם... ואז מה? מה
יקרה אז?" הוא חשב כמה דקות, מופתע מהפתיחות שלי, מפותע
מהסיטואציה. גם אני נבהלתי. הרגשתי חשופה. היה בזה משהו משחרר.
"זקן סיני אחד פעם אמר לי... את יודעת מה, עזבי שטויות, אף פעם
לא דיברתי עם זקן סיני. עדיין לא. אבל נלסון מנדלה אמר, 'אין
שום דבר נאור להצטמק על מנת לגרום לאחרים להרגיש טוב יותר'...
או משהו דומה, אני לא בדיוק זוכר" מרחוק התחילו זיקוקים. אולי
חתונה. "את יודעת?" הוא חייך אלי. "בשביל ילדה יפה כמוך את די
מטומטמת". "מה הקשר?" שאלתי. "אין לך ממה לפחד בחיים. לא
עכשיו. עדיין לא. כשתהיי בת שלושים ויהיו לך ילדים, אז תפחדי.
אז יהיה מותר לך לדאוג. כשתהיי חולה וזקנה, תפחדי. אבל בגיל
18? בגיל 18 את לא אמורה לפחד מכלום. אז תטעי קצת, תפלי קצת,
מה יש? " עמוק בפנים ידעתי שהוא צודק. בחנתי אותו מהצד. כל כך
שונה ממני, כל כך אחר וכל כך צודק. בטוח בעצמו ושקט. הוא היה
גבוה ורחב, עם שער בלונדיני ועיניים גדולות חומות. על ראשו
היתה כיפה קטנה, כמעט בלתי נראית. עיגול קטן, שמסמל את הפער
בעצום בינינו. הוא לבש מכנסי ב' מהוהים וחולצה לבנה שעליה כתוב
"מועדון נוער אפרת". רוח קרירה נשבה, והשערות שעל ידי סמרו.
הפשלתי את הקיפול בחולצת המדים, נשענתי על הקיר ועצמתי עיניים.
חשבתי על הפחד כמו יצור קטן ושטני שמפריד ביני לבין העולם.
יושב לי בראש ושואל "את בטוחה שאת רוצה להגיד את זה? אבל מה
יחשבו?"  כמה דברים פיספסתי בגלל ה'מה יחשבו' הזה, הרהרתי
לעצמי. כשהיית במחנה קיץ בארצות הברית, התאהבתי באחד המדריכים.
קראו לו איאן, והוא היה המדריך הכי חתיך במחנה. אני היתי בת
15, ישראלית ומפוחדת, והוא היה אמריקאי ומקסים. זכרתי איך כל
פעם שפנה אליי היתי עונה בתשובות של כן ולא, כי לא רציתי
שיישמע את הבמטא הישראלי. כשהציע לי לרקוד איתו במסיבה במחנה,
סירבתי כי פחדתי ששאר הבנות ייקנאו ויישנאו אותי, והרי כל מה
שרציתי היה להשתלב, להתחבר. בסוף הוא הציע לג'סיקה הג'ינג'ית
היפה, ואני קיללתי את עצמי כל פעם שראיתי אותם הולכים מחובקים
אחר כך. כל אותו הקיץ כעסתי על עצמי.
פתחתי עיניים. צבא, ירושלים, לילה, קיץ. איאן במרחק אלפי
קילומטרים מכאן, מי יודע מה הוא עושה עכשיו. וילד אחר, אם אפשר
לקרוא לו ילד, חייל, יושב לידי עם הכיפה שמוטה על הצד, אולי
נרדם. "אתה יודע מה?" לחשתי. "מעכשיו אני לא מפחדת יותר. לא
בגיל 18." אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים, אבל ידעתי שעכשיו זה
אמיתי. שאין יותר אמיתי מעכשיו. "רוצה לחיות עד הסוף, לטעות,
ליפול". הוא חייך חיוך נבוך. רציתי לנשק אותו.