"זה היה רק עיניין של זמן עד שזה היה קורה, אתה יודע אתה לא
יכול לשמור בתוכך כל כך הרבה רגשות ולצפות שהכל יהיה מושלם."

באמת שהייתי תמים בתור ילד.שאלתי את ההורים אם אני יכול לצפות
בטלוויזיה, והם פתחו בערוצים המתאימים לי ולא נתנו לי לראות
דברים אחרים. גם שום דבר אחר לא עיניין אותי תמיד הסתפקתי במה
שיש. עד גיל 10 בערך הייתי הילד הקטן והטוב של אמא, ועכשיו גם
יש לי הרבה זמן לכתוב על זה, תמיד אמרו לי שאם לא היו שומרים
עלי כל כך הרבה אז הכל היה נראה כל כך שונה.

אמא כבר מגיל צעיר אמרה לי שאני כישרוני, שאני יכול להגיע
רחוק, נתנה לי גיטרה ביד, שמה לי לד זפלין ברקע, כי כל דבר אחר
כבד מידי, רשמה אותי לשיעורים, השקיעה בי, ואני השקעתי בגיטרה.


12 שנים מאושרות של נגינה, מכתה ב' או ג', כבר לא זוכר. אני
מחובר לגיטרה, אהבתי היחידה והדבר היחיד שגורם לי להיות מקובל
בחברה.

אני חושב שכל הקטע התחיל כשלאמא שלי כבר נמאס לשמוע אותי, נמאס
להיות לידי והיא בערך רק שילמה לי על דברים שרציתי, שום דבר
אחר יותר מזה. מידי פעם היו ריבים קטנים. אבל זה מאוחר יותר.
בגיל 10 אמא שלחה אותי בחופש הגדול לצהרון בעיר שלי, שני
רחובות מהבית, ואני שם ,כל יום הלכתי לבד או שאח שלי, אלעד,
קיבל מצב רוח טוב אז הוא בא איתי, מלווה אותי לצהרון השנוא
ורדוף הרוחות, כך הוא קרא לו. מעולם לא שאלתי וגם לא ממש
מעניין, פחדתי לשאול האמת היא. לא רציתי לפחד מהצהרון שבו אהיה
כל החודשיים הבאים.

הגעתי לצהרון ילד תמים ונחמד שלא רואה כלום חוץ מקלימרו,
שאלתיאל קוואק והמומינים, אפילו שלא ידעתי שהם מסוממים אז, אבל
הילדים בצהרון לא היו כמוני. הם ראו טלוויזיה מתי שבא להם. כל
יום חוזרים, מתיישבים מול הטלוויזיה וצופים בכל תוכנית
שמעניינת אותם. אחרי כמעט שבוע  שבו לא היו לי חברים, כי לא
היה לי על מה לדבר איתם החלטתי שכשאני חוזר, אני פותח טלוויזיה
ורואה איזו סדרה שבא לי.

זה נראה מעשה נועז לילד בן 10. ואז אפילו לא ידעתי כמה זה ישנה
אותי. לא ידעתי שאני קל להשפעה לא ידעתי שאתחיל לפחד מהצל של
עצמי.

ובאמת, הגעתי הבייתה ואמא הייתה, "אמא אני יכול לצפות
בטלוויזיה?" "בטח" תשובה קצרה וחסרת התחשבות. אחרי הרבה זמן
אני אבין שאולי רציתי שהיא תעצור אותי? תתן לי לרדת מהרכבת
שמסכנת אותי ככל שאני מתקרב אל הספה, נוגע בשלט ולוחץ על הפתור
האדום הגדול.

לחצתי, הרגשתי גיבור, אמיץ, מלך העולם. אפילו לא היה אכפת לי
מה אני רואה העיקר שהצלחתי לעבור את זה. ליבי מעולם  לא פעם
בצורה כל כך מטורפת, מהר, מהר שלא נאחר את העיתוי, שאמא לא
תתחרט. הרגשתי את זה עוד פעם אחת בחיי, כשהייתי עם סיוון, אוי
זה היה מתוק, וחבל שזה נגמר ככה, חבל שהייתי צריך ללכת.

בהיתי בטלוויזיה כילד שראה שוקולד בפעם הראשונה, עיניים רעבות
ושמחת חיים. אבל היא חשפה אותי לתכנים שלא ידעתי קודם, במקום
הצלת העורב הרשע שהתנקל לשאלתיאל קוואק ואביו על ידם , עיני
רואות דם, סכינים, רובים, רעשים ופיצוצים. והייתה סצינה אחת
מתמשכת של איש שוכב על אשה והיא צועקת. נראה שהיא לא רצתה את
זה, אבל מה ילד בן 10 יודע? והחלטתי, כשאני אהיה גדול יהיה לי
אקדח, ואני אפוצץ דברים כמו בסרט הזה שראיתי עכשיו, וגם תהיה
לי אשה, יפה כמו האשה בסרט שתצרח בשבילי, לא היה אכפת לי אם
מתענוג או מכאב. אוי, סיוון שלי. אם רק הייתה יודעת כמה אני
אוהב אותה. הגעגועים פורצים מתוכי עכשיו, עיניים דומעות. אותו
עיגול אדום וגדול רודף אותי עדיין, אותה תמונה של האשה ועליה
הגבר, והצרחות. אני חושב שעדיין לא הצלחתי להבין את ההבדל בין
עונג לכאב.

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אני יודע, תמונה אחת, פעולה אחת
גורמת לבן אדם להשתנות מהקצה אל הקצה, רצון להשתלב בחברה גורם
לך להרוס חיים שלמים או שניים. אבל התמונה הזאת, כל כך חזקה כל
כך יפה בכאב שלה, בצעקה להפסיק. אני, בן אדם שלא חווה אהבה
מעולם חוץ מאהבתו לגיטרה, שבמילא לא מחזירה אהבה, הושפע בשניות
מתמונה אחת.

חזרתי לצהרון, ודיברתי עם כולם על מה שראיתי, ואמרתי להם
שכשאני אהיה גדול אני אהיה כמותם. והם כולם אמרו שהם יהיו
קודם. והאמנתי להם, להם תמיד היו חברים, ויותר קל להיות ביחד
מאשר לבד. אבל הם סוף סוף קיבלו אותי לחברה שלהם.

עד גיל 17 התגבשנו חבורה של בנים, כבר יש לנו להקה משלנו
ואנחנו עובדים בעיקר על קאוורים ללד זפלין, כי כל דבר אחר כבד
מידי, וגם קצת חומרים משלנו. אמא אמרה שנגיע רחוק, ואני אמרתי
שנגיע לתל אביב, לפחות להופעה. "אם תמשיכו לנגן לד זפלין רק
אנשים זקנים יבואו לשמוע אתכם" כל הזמן אלעד התגרה בי, אבל כבר
לא היה אפכת לי, כי הייתה לי את סיוון , הייתה לי את אהבת חיי
בין הידיים ושום דבר שאלעד הוציא מהפה לא גרם לי להסתכל על
דברים בצורה שונה. אם סיוון אוהבת אז אנחנו נמשיך.

אנחנו ביחד כבר שנה וחצי ועוד לא הגענו לרגעים היפים שאותם
ראיתי בטלוויזיה, הלחיצה על הכפתור האדום הגדול כבר לא סיפרה
אותי כשעל המסך מרקדות בחורות וגונחות כמו משוגעות כשחמישה
כושים מכניסים את מרכולתם לכל חור אפשרי בגופן. אמנם זה מעמיד
וסיוון אפילו יורדת לי כשאני צופה בסרטים האלו, אבל זה לא אותו
דבר.

סיוון רוצה לשמור על עצמה עד גיל 18, לי בא שהיא תצרח בכאב כבר
עכשיו, שדיה הגדולים יתנדנדו מצד לצד ואני אוכל לראות את
פרצופה סוף כל סוף כשאני גומר, ולא רק אחרי.

אבל היא בשלה, מוצצת ומוצצת גורמת לי לחשוב עליה מתחתי צועקת
צעקת כאב שתביא לי את העונג האמיתי. אבל היא בשלה. סיוון גם לא
רצתה שאני אגע לה למטה, אמרה שזהו מקום קדוש ואף אחד אפילו לא
אהוב ליבה לא ייגע שמה עד הגיעה לגיל 18.

אז חיכיתי, באמת שחיכיתי, שנה וחצי הכלבה רק מצצה לי ומצצה לי,
זה נחמד אבל כמה אפשר? שנה וחצי חיכיתי לה , זה הרבה, כולל
שהפנטזיה שלי, שלי כבר מגיל 10. 7 שנים מזורגגות מפרידות ביני
לבין האהבה האמיתית שלי. שנה וחצי אפילו לא הבנתי כמה היא
עומדת להקריב בשבילי. הרי אני "החיים שלה", "הנשמה שלה" "היא
תתן בשבילי הכל".

אז שתפתח את הרגליים ותתן לי.

תמיד היה לנו מקום מיוחד, ליד הבית שלי, יש פארק ועץ ענק לידו.
תמיד ישבנו שם בחושך כי אף אחד לא היה רואה אותנו מתחרמנים,
מתנשקים, לפעמים היא גם יורדת לי, פעמיים, שלוש, תלוי כמה היא
נואשת לזין. זה לרב קורה אחרי שבוע שאנחנו לא נפגשים. אני עם
הלהקה בהקלטות, היא עם חברות ובסמינרים של המחנות העולים.
סיוון הולכת לעשות שנת שירות איפה שאח הקטן שלי לומד, הוא גר
עם אבא בתל אביב. החלום שלי הוא להגיע לת"א, וכנראה שכל מה
שהייתי צריך לעשות זה להתנתק מאמא ולעבור אל המפלצת שקוראת
לעצמה אבא שלי. אבל סיוון השאירה אותי פה. מחייכת מתמיד, אוהבת
מתמיד וחרמנית מתמיד.

יום שישי אחד לקחתי אותה אחרי שבוע וחצי שלא התראנו אל הפינה
המיוחדת שלנו. דיברתי איתה שאלתי אותה איך היה, כמה גברים רצו
אותה והיא נשארה נאמנה לי. היא תמיד נשארת נאמנה לי, תמיד.

דיברתי איתה על הכפתור האדום הגדול ולא החסרתי פרט, לא נתתי לה
ברירה אחרת. היא שכבה מתחתי שדיה הגדולים מופיעים מול
ופיטמותיה זקורות מרב קור, מרב פחד. עיניה שותקות ואוהבות.
חושף את מכנסיה, נושק לשפתיה ונכנס בכל הכוח. היא לא צורחת,
היא לא משמיעה קול, ממלמלת לעצמה מילים לא ברורות, נשמע כמו
תפילת "שמע ישראל" ואני ממשיך ומצווה עליה לצרוח, כמו אותה אשה
בסדרהשלא עוזבת אותי כבר 7 שנים תמימות. והיא ממלמלת את
תפילותיה, מתחת לעץ הגדול שבפארק, ילדה אחת יפה אוהבת ושותקת
מנקה את גופה ואת בגדיה, ולידה בחור עם מרכולתו בחוץ יושב דומם
כשגבו כנגד העץ, שתיקה רועמת ואהבה כואבת.

סיוון ברחה, לקחה את הכל, נשקה על שפתי "נשקיה אחרונה" כמו
שהיא אמרה ורצה, רצה ולא עצרה, לא הביטה לאחור ולא צרחה. אבל
יכולתי לשמוע את בכיה ממרחקים ואת קולה הזך שבכה כל כך הרבה
פעמים באוזני על דברים פעוטים, בוכה בגלל פנטזיה המצולמת שלי,
שנבדתה ברגע אחד של שתיקה.

כשחזרתי הבייתה קצין המבחן שלי כבר היה בבית מלווה בשני שוטרים
כבדי גוף, שכך גם אם ארצה לברוח לא אוכל. הוא הזהיר אותי בפעם
הראשונה שזה קרה, שזה שאני בן 12 לא אומר שיקלו ראש בי. אך כן
הקלו, רק חודשיים טיפול פסיכולוגי ופגישות עם קצין המבחן לאורך
כל שנות נועריי.

סיוון ידעה על הכל והיא נשארה איתי בכל מקרה, ברגע שהגיעה
הבייתה לקחה את הטלפון והתקשרה, היא ביקשה שלא יכאיבו לי ושלא
ינטשו אותי לבד, היא אמרה שהיא ידעה.

אבל בכל זאת לא יכולה להסתכל לי בעיניים ובבית המשפט היא העידה
נגדי, לטובתי היא התנצלה.

אמא כועסת, היא כבר לא באה לבקר.

אבל סיוון כן, כל שבוע. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ושהיא
סולחת על הכל. ואני מספר לה על הפנטזיה שלי, ושכמה חבל שהיא לא
הגשימה אותה. אם היא רק הייתה צועקת, אילו היא רק הייתה צועקת.