עלטה מטפסת על קיר חלוני
זנבה זקור, מלתעותיה פעורות.
"פתחי לי תמתי"
כך שחה היא לי במתק שפתיים.
"העולם שהיה נחרב ואיננו
רק שתינו נותרנו, ואין זולתנו"
זנבה הקשיח מכה בשמשה
לשונה המסוקסת לוחכת שיירי אור גוסס
לבל אראה, לבל אבחין
בבדל שמש כבויה הלוחמת על נפשה
ואני מתה-אור מעוננת
עדיין מוסיפה לאטום במרץ כל חרך
ולקוות שעוד רגע,
עוד דקה, יקרא השכווי
ובינתי שנסתתרה באבכת
הסתיו שעבר,
תשוב להבחין בין יום
ובין לילה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.