את כבר לא יכולה לשקר,
את בודדה.
את אפילו לא מתגעגעת, פשוט בודדה.
מה זה אומר עלייך,
שאת לא מתגעגעת לדבר שעשה אותך מאושרת,
עצובה,בוכה, כואבת, כועסת, שונה.
אבל האושר זה לא מה שהכי חשוב.
את כבר לא יכולה לשקר,
את עצובה,
עצובה ובודדה.

את כבר לא יכולה לשקר.


את כבר לא יכולה לשקר,
עשית הרבה רע לעצמך.

אם היה לך רע, אלה הן ההחלטות שלך שהביאו אותך לשם,
בדיוק כמו שאת במקום שאת בו היום.

את אומרת שאת מתגעגעת, את אפילו מזילה דימעה,
אבל את לא בוכה.
סתם, משהו סימלי.
ואני בטוחה שכשתיזכרי בזה, אם תזכרי בכלל אז תראי
שזאת הייתה תקופה שלימדה אותך הרבה על החיים שלך
ועלייך
ואפילו עליי.
גם אם את לא יודעת עליי כלום.
גם אם אני לא יודעת עליי כלום.

את כבר לא יכולה לשקר,
כי שיקרת מספיק
וכל השקרים שלנו מתחילים להתגלות.
הם צפים בערמת שקרים חדשים.
אבל האמת היא שאת בודדה,
את בודדה ועצובה.

ומשום מה יש לך רגעי שמחה,
משום מה, את לא בוכה מגעגוע
ולא מעצב.
את סתם בוכה כי את יודעת שאת צריכה להתחיל מהתחלה,
לבנות הכל
כדי שעוד מגדל יפול,
כדי לראות שאת לא מצליחה להשאיר את עצמך בקומת הקרקע.
כי את רוצה להגיע לשמיים.
אבל כל המגדלים נופלים,
אלו שבנויים על שקרים לפחות,
שקרים והערצה עצמית.
הערצה של עצמך ושנאה לאחרים.

את לא יכולה לשקר יותר,
את לא יותר טובה מאחרים
וגם לא יותר גרועה, וזה מה שהכי מציק לך,
שאת בדיוק כמו כולם.