והם חותכים אותי,
קוביות קוביות של עוצמה וריקנות ושל רגש שלא מניח לי להרפות,
מרסקים אותי למחית סמיכה של תשוקה טהורה ושל סבל.
מסרסים אותי, כובלים אותי,
וכבליהם סבוכים וכבדים, ומבטם ממשיך לחתוך בי בלילות.
הלוואי שהייתי תמימה בכדי להבין, ומה זו האהבה הזו אם לא עינוי
נפשי?
מה היא אם לא מסכת של עינויים מנטאליים אין-סופיים?
והיא הרי, הדבר היחיד שנדמה שלא מת בי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.