אורי ילד רגיל כמו כל ילד מתבגר, עם בעיות של כל ילד מתבגר,
רק דבר אחד מיוחד בו - יש לו מלאך שומר. לא אחד כזה טוב, יש
לציין, אבל זה כי הוא כרגע בהתלמדות.


סמטה שקטה בלב עיר, ילד קופץ מעל החומה ורץ בתוך סמטה
לכיוון הכביש.
ברחוב בניינים גדולים מתחילים לקום מהטל של הבוקר. משני הצדדים
עשן עולה בארובה, הרצפה מלאה שלוליות מגשם שירד בבוקר.
מעל החומה קופצים עוד שלושה ילדים. שלושתם רודפים אחרי הילד
הראשון.
הילד הראשון פונה פנייה חדה שמאלה, השלושה בעקבותיו.
הוא מגיע לכביש הסואן של העיר. רעש של מנועים וריח בנזין עוטף
את העיר. מולו עומד נחיל מלא של מכוניות. הילד מביט לאחור,
מביט סביב ורואה גשר לא הרחק. הוא נחרד מהמחשבה, הוא לוקח
נשימה עמוקה, עוצם לעשירית המאיה את עיניו ואז לפתע מסתער על
הכביש. המכוניות צופרות, בולמות בהיסטריה, אינן יודעות כיצד
להתייחס לילד שמשבש להם את כל אורח חייהם וברור וידוע מראש.
הוא מתמרן את עצמו בין המכוניות, עובר ליד אחת, קופץ מעל
השנייה. לבסוף הוא קופץ ומגיע בבטחה למדרכה. השלושה מפחדים
לחצות את הכביש הסואן, צועקים ומקללים את הילד שמסתכל אליהם
לרגע, אבל ישר בורח מהם אל תוך הסמטאות והפיתולים שבצדי העיר
ההומה. זה יכול היה להיות מקרה משעשע, אלמלא הילד שבורח היה
אני.

אהלן, אני אור. השלושה אנשים שרדפו אחריי, טוב, הם ערסים. אני
חושב שהרגע הבנת את השאלה של מי האנשים.
זה קרה בעיר בתל אביב, ממש היום, זה מסביר את האיפה זה קרה
ומתי.
זה משאיר אותנו עם למה בדיוק? טוב, הלמה קצת יותר מסובך.
מסובך, טוב, פחות עניין של מסובך ויותר עניין של נשמע קצת...
איך נגדיר את זה, מטורף? בלתי שפוי בעליל? טוב, בעצם לא בדיוק.
זה פשוט שאני וחבר שלי, טוב, לא בדיוק חבר, יותר סוג של מכר,
ערכנו שיחה, ובתוכה אולי קצת, בוא נגיד ככה, אמרנו מעט מילות
גנאי על התנהגותם היומיומית של אותם שלושת האנשים? את האמת? זה
לא אשמתי. המכר הזה שלי, הכול באשמתו. הוא חסר טאקט לחלוטין.
אבל יש לו יכולת מדהימה להשאיר אותי עם בעיות שהוא גרם להן.
יכולת מאוד שימושית, אני חייב לציין.
המכר הזה שלי, יש לו יכולת מעולה להתחמק כשהוא רוצה. זה בגלל,
טוב, הוא אממ... טיפה... מת.
רגע! לפני שתסגרו את הסיפור הזה ותבקשו לשלוח אותי שוב לטיפול
פסיכיאטרי רק שהפעם לנצח, תנו לי רק שנייה להסביר. המכר הזה,
טוב... זה קצת קשה להסביר, הוא, הוא... הוא המלאך השומר שלי.
אמנם לא אחד כזה טוב אם נתחשב בעובדה שהוא מכניס אותי לכאלה
צרות. אבל הוא עוד מתלמד.
טוב, אני יודע, זה מופרך. אם תתנו לי עוד טיפה זמן אני אוכל
להסביר לכם. הכול קרה לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה... טוב,
את האמת? לא ממש. זה התחיל לפני שבוע, בעיר שלי שלא כזאת
רחוקה, והסיפור הזה, תאמינו לי, ממש ממש, אבל ממש רחוק
מלהסתיים.

נתחיל את הסיפור ביום ראשון בחמש בצהריים, השעה הקבועה שאני
חוזר כל יום מבי"ס. טוב, נו,זה מה שקורה כשאתה לומד במגמת
פיזיקה, אבל שלא תחשבו שאני מהטיפשים האלו שיושבים כל היום מול
המחשב והדבר הכי קרוב שיש להם לבחורה זה אישה וירטואלית שהם
יצרו בעצמם בשפת ג'אבה. את האמת? אני לא כזה אוהב בכלל מדעים
ופיזיקה וכל זה, אבל זה הכרחי לעתיד.
את הדרך כמו תמיד עשיתי באופניים הישנים והמקרטעים שלי. הדרך
די ארוכה אבל כבר התרגלתי. חוץ מזה זה מכניס לכושר.
החניתי את האופניים בחצר ונכנסתי הביתה בדלת האחורית. משב רוח
קריר נשב עליי. הסתכלתי סביב. הבית כמו תמיד היה גדול, נקי
ומסודר, כל דבר יודע בדיוק את מקומו. הסתכלתי על המראה שבכניסת
הבית. אני אף פעם לא ממש הבנתי למה היא שם, בטח בשביל לבדוק
שכל מי שיוצא מהבית יראה שהוא יוצא ייצוגי, שייראה מכובד, או
בעצם אולי שמי שנכנס ייראה יצוגי כדי לא לבייש את הבית. בעצם,
תמיד צריכים להיות אצלנו ייצוגיים, תמיד.
עברתי במסדרון הארוך של הבית, המזגן היה דולק, הבית קר כמו
תמיד. הנחתי את התיק. טוב, יותר נכון זרקתי אותו פשוט באמצע
הבית. כשאבא שלי ואמא שלי יגיעו הביתה הם יצעקו עליי בגלל זה,
ככה זה כל יום, ועדיין אני תמיד בוחר שיצעקו במקום פשוט לשים
במקום.
בדקתי בלוח מודעות אם אמא השאירה לי משהו. היו שם טלפונים של
מטופלים ודברים לבטל אבל שום דבר שקשור אליי. אין בכלל מושג
למה אני טורח לבדוק.
פתחתי את המקרר, אוכל לא ממש היה, כרגיל.
הכנתי מנה חמה. כרגיל.
התיישבתי על הספה למרות שאסור עם אוכל. כרגיל.
נכון, אין לזה את הטעם הביתי של אוכל כמו שרואים בטלוויזיה,
אבל אמא אומרת שזה מה שיש. היא אומרת שהיא פסיכולוגית, לא
מבשלת. היא צודקת.
סיימתי את המנה חמה מהר וזרקתי אותה לפח. אני תמיד נזכר שאנחנו
צריכים להתחיל למחזר, תמיד אני שוכח להצהיר לאמא שמהיום
ממחזרים. קצת קשה כשהיא מגיעה הביתה שאני כבר ישן.
טוב, בפעם הבאה.
החלטתי לעלות למעלה לתפוס תנומה קלה. עליתי במדרגות, ובאמצע
הדרך פתאום הבחנתי במשהו - האור למעלה דולק. הוא אף פעם לא
דולק, זה חשוד. עליתי בזהירות ובאטיות למעלה ונשענתי קצת קדימה
לבדוק את השטח. החלון היה פתוח, הבגדים שלי היו זרוקים. ללא
ספק, מישהו היה בבית. ירדתי למטה, הלב שלי התחיל לדפוק, ניסיתי
להיזכר בתנועות שלמדתי בג'יאוג'יצו בכיתה ד'. לא זכרתי כלום.
חיפשתי ברחבי הקומה הראשונה בשקט, חשבתי אולי לחפש בגוגל מה
לעשות שיש לך פורץ בבית, בטח היו כותבים שהדבר הכי דפוק זה
לחפש באינטרנט בזמן אמת מה לעשות. חשבתי להתקשר לאמא או אבא.
מצד שני, הם לא יענו, הפלאפון שלהם תמיד מכובה, או שהם פשוט
מסננים אותי, שני הדברים הגיוניים. הבנתי שהפעם זה רק אני, אין
לי על מי להסתמך. חיפשתי מהר מהר בכל הבית, ומצאתי את התיבת
כלים. חיטטתי בה, מצאתי את הדבר הכי גדול שיכולתי למצוא -
המפתח השוודי המיוחד שלנו, הוא שווה איזה 300 שקל, נראה לי
שיעדיפו שאני לא אצליח לתפוס את הגנב, רק לא להרוס את המפתח
השוודי המיוחד. דרך אגב, הוא היה תוצרת שוודיה. בזהירות עליתי
למעלה. גלי זעה נמרחו על הפרצוף שלי. פתאום שמעתי רעש חזק עולה
ובוקע מהחדר, רעש של מישהו מחטט. כן, מישהו שם, ועכשיו הוא
הסיר לי גם את הצל הקטן ביותר של הספק. הלכתי על קצות האצבעות,
מעולם הלב שלי לא דפק כל כך, ופתאום חשבתי - למי להשאיל את
הטלסקופ שלי אם אמות? טוב, זה לא משנה, כאילו מישהו ישתמש בו.
זה הרגע, החלטתי, הכול או כלום, אני חייב פשוט להסתער, לא
לחשוב. זהו, בבת אחת זינקתי, בשנייה אחת דפקתי צרחה מטורפת
ונכנסתי לחדר.
הדבר הבא שאני זוכר זה שמישהו שם לי רגל, ונפלתי על הפרצוף.
"ילד, אם אי פעם אתה רוצה להפתיע מישהו, תיפטר מהמפתחות בכיס
שלך. ועוד דבר, אל תצעק כמו בחורה".