רק זרקתי את הילקוט בכניסה למטבח שמעתי "ימין, זה לא המקום
שלו!" גערת אימי שמתלווה לה מדי יום כשאני משתחרר סוף-סוף מבית
הספר. אני מתעלם ויורד במהירות את חמש המדרגות בחזרה החוצה.
אמא צצה מהמרפסת נוזפת בי לפני שאני מצליח להתחמק. "בוא רגע!"
פקדה. "לך תחפש את מסעודה ותגיד לה לבוא...יש לי בגדים לתת
לה." הנהנתי ומיד רצתי לביתו של שכני מאיר, חברי הטוב, המלך של
הבלוק. עם מאיר הכרתי את שכונת טרומפלדור שלי, את המקומות
המרתקים, את הסודות הכמוסים שלה. אבל יותר מכל אהבתי להיות עם
מאיר, כי איתו לא הרגשתי את ידי העקומה וגם צליעתי הייתה
נעלמת.

"מאיר! מאיר!" קראתי מבחוץ בקול גובר. נקשתי על דלת ביתו וכשלא
שמעתי דבר, הורדתי לאט לאט את הידית אך זו נשמטה מאצבעותיי
והדלת נפתחה לרווחה. עיניי סקרו את הבית עד שראיתי באחד החדרים
את אבא של מאיר מחזיק אותו ביד אחת וביד השנייה שולף את החגורה
ממכנסיו. דלת הכניסה נטרקה בעוצמה. מאיר, כמו אביו, שותק,
מתעלם ממני. עיניו המפוחדות צפו באימה איך אביו מכין את טקס
השוט המוכר. המחזה המהפנט הדביק אותי. אני נחרד מהבאות. ברגע
של התעשתות אני נסוג ליציאה מבקש לברוח מהצליפות על חברי.
"ימין! תגיד את האמת, נכון שמאיר לא הלך לבית הספר?" השאלה
ננעצת בגבי, קושרת אותי למכות הצפויות. תשובתי תגזור את דינו
של מאיר. השיתוק וההיסוס שגרמו לבליעת לשוני היו לאביו אישור
נחרץ לגזר הדין ולעונש . במנוסתי החוצה לא יכולתי שלא לשמוע את
זעקותיו מתערבבים עם חיתוך האוויר של החגורה. יצאתי החוצה
והקאתי.

למחרת, בדרך לבית הספר, צעדנו יחד שותקים ורק סימני השוט בצבצו
מתחת לשרוולים  על ידיו הצנומות. את הילקוט הריק החזיק הפעם
בידו. פחדתי להזכיר את שראו עיניי ושתיקתו הבהירה לי כי
מבחינתו, אמש, דבר לא קרה.  לפתע, פנה אלי ובעיניו זיק השובבות
המוכר ואמר "יש לי סוד אבל זה יעלה לך" וחייך בחיוך מסתורי.
"סוד?" שאלתי. "כן, על המכשפה... על מסעודה" ריגוש קל חלף
בגבי. ידעתי שנכונה לי הרפתקה, אבל הפעם לא ידעתי אם אוכל לשלם
בעבורה. "איך אני יודע שהסוד שווה?" ניסיתי להתחכם.  "לא רוצה
לא צריך" הפעיל מאיר את מכבש המיקוח האופייני שאותו רכש בעשרות
שעות שוטטות בשכונה שלנו. המשכנו לצעוד בתוך פרדס התפוזים
שקיצר את דרכנו, מתחמקים משלוליות הגשם שנערמו בתלוליות צמיגי
הטרקטור שעיטרו את שני צידי הדרך, לשער בית הספר.

"ימין," אמר והביט בי בעיניו השחורות, "רק בגלל שאתה החבר הכי
טוב שלי, אני רוצה רק מאתיים גרם חלבה שחורה," ניסה לפתות.
הבטתי בצער במטבעות שקבלתי בבוקר כפרס על זה שקמתי בזמן, מתלבט
קשות: ארטיק או סוד?  הושטתי את המעות ביד הססנית, "קח, זה מה
שיש לי, תגלה לי!" סוחט ממנו עוד הנחה.
"ניפגש ליד הקולנוע אחרי הלימודים," אמר וחמק חזרה לפרדס, תוחב
את המעות לכיס.
"רגע! רגע!" צעקתי לעברו, "מה עם הסוד?!"
השיעורים התנהלו באיטיות מייגעת, בהפסקות רצתי לשער לראות אולי
מאיר והסוד ממתינים לי. מה הוא יודע על המכשפה, תהיתי. התחלתי
לחשוש שנפלתי בפח.
כשראיתי את מאיר ברחבת הקולנוע, הוא ניסה למכור את הסוד גם
לאורי הרומני, חברנו להרפתקאות, שלא הראה שום התלהבות. לא
התאפקתי, עקרתי אותו ממקומו והכרחתי שילחש לי את הסוד. המילים
שחדרו הישר לאוזני גרמו לי להסמיק, מחשבות מבלבלות הציפו אותי.
כשהתפוגגה מעט המבוכה שאלתי "אתה בטוח?" עם חיוך של מנצח אמר,
"אני יראה לך אם אתה לא מאמין, בוא נחפש את המכשפה"

אנחנו קראנו לה מכשפה, והגדולים מסעודה. זקנה בת מליון,
מקומטת, כפופה וגלמודה, שתמיד דידתה במקל סבא דהוי וסדוק,
ותמיד לבשה אותה שמלה פרחונית כחולה, שהדיפה ריח של שתן יבש.
עוברת מבית לבית, מלקטת אוכל, בגדים וקצת תשומת לב. בתמורה
לפירורים שאנשי השכונה נידבו לה היא הציפה אותם בסיפורי
ילדותה. בגלל שיטוטיה האין סופיים בשכונה. אף אחד לא ידע ממש
היכן היא גרה, היכן היא מניחה את ראשה בלילות.

"הנה! הנה היא!" לחש ידידי בצהלה, מצביע לעבר חדר המדרגות
בבלוק. "בוא נתקרב ונציץ לה מתחת." שוב הסמקתי, אך הסתרתי זאת.
מסעודה ישבה במדרגה העליונה רגליה פשוקות ובידה אוחזת כוסית
חצי ריקה. לידה, עומדת משועשעת, גב' שוקרון ומקשיבה לסיפורה.
התקרבנו בשקט, ממתינים לשעת כושר.
"אני אגיד לך מתי להתכופף ואז נברח" לוקח מאיר פיקוד על המבצע.
חשבתי להתחרט אבל אז נזכרתי במעות. הדקות נקפו ואת חדר המדרגות
מילא קולה הנעים במרוקאית מתובלת באמרות ופתגמים, מסעודה
הפליגה בתיאור מסעה באונייה "מולדת" שהביאה אותה לארץ. הסיפור
ריתק אותי כל כך שבלי משים נכנסתי והתיישבתי במדרגה התחתונה,
שוכח את הסוד.  הפלגתי איתה לים והכרתי את בונינו, נסיך
החלומות שלה. קפטן האונייה יפה התואר, שלדבריה התאהב בה.
וכשפיה הקטן ביטא את שמו, ראיתי כיצד הקמטים הרבים, שהזמן חרש
בפניה נעלמים ואור גדול נשקף מעיניה הגדולות המרוחות באיפור
גס. להט המילים שיצאו מגרונה, שהדיף ריח מחייא חריף, העיד על
עומק ההתרגשות שבו הייתה נתונה. חשתי שלא איכפת לה כלל שגב'
שוקרון אינה מאמינה לה וצוחקת מאחרי גבה. מסעודה ואני היינו שם
בתוך הסיפור. שקועים במעלליו של אהובה כחול העיניים, שהבטיח לה
שתהיה מאושרת. כשטיפת המחייא האחרונה צללה לפיה הפעור, ראיתי
את הצער שב לעיניה על הפספוס הגדול של חייה.
לפתע התקרבה גאולה, הבת הצעירה של שוקרון, מדלגת מעלי במהירות
ופניה הזועפות מאיימות לכלות אותי. מאיר ברח.
למחרת, אימא ציוותה עלי לא להיפגש יותר עם מאיר. כששאלתי
"למה?" היא הטיחה בי בכעס : "הוא לימד אותך להציץ לתחתונים של
גאולה, נכון?"