נא להכיר - המחלקה החדשה
זיאד, אח גדול שמשתדל להיראות חביב (הוא לא), קיבל את פנינו -
את פניי הקפואים ואת פניהם הבוכיים של האמהות. "גבירתי", הוא
פנה אל אמי, "אני מבין שאת חלשה, אבל לבכות - לא ליד
המטופלים". המטופלים המדוברים בדיוק עסקו בארוחת צהריים, וליוו
אותי במבטים אילמים, מי בסקרנות מי באפאטיות. זיאד ערך לנו
סיור מהיר במחלקה, והתבלבל בכיוונים - "סליחה, עברנו לכאן לפני
שבוע, אנחנו עדיין מתבלבלים בעצמנו". האמהות עודדו את עצמן
בשיחה פולנית: - "הוא נראה מאוד נחמד, האח הזה, למרות שהוא, את
יודעת, לא בדיוק הסכין הכי חד במגירה". - "אני מקווה שאין
בצוות הרבה קוזינים".
ובכן, כאן התחיל מסדר ארוך שכלל בדיקות ושיחות עד זרא. בדיקת
חום ודם ולחץ דם ודופק ושתן (לראות שאין סמים), שיחת היכרות עם
האחות הראשית, ועם פסיכיאטרית, פסיכולוגית, סטודנט לרפואה
שעושה כאן סבב מחלקות, עובדת סוציאלית, סגן מנהל המחלקה, ועוד
היד נטויה. ולקינוח - בדיקת חפצים, עלי לא סמכו אז עשו לי
פעמיים - אחות חיננית הופכת את התיק, החפצים, הארון, המזרון -
לוודא שלא הכנסתי דברי חבלה, קרי: סכין, מספרים, גפרורים, רעל,
סמים, חבל, כדורים.
ערב ראשון
ארוחת הערב החזירה אותי לטעמי ילדותי - בדיוק כמו בקיבוץ: לחם
עם גבינה משולשת, זיתים, לבן עם סוכר לבן, וגולת הכותרת -
פשטידה צבעונית. אחת המטופלות בשיחת טלפון, צרחה לידי: "לאף
אחד לא אכפת ממני, נמאס לכם ממני אז זרקתם אותי לכאן! אוף,
התנתק, הפלאפון המסריח". היא חייגה שוב: "כן, אין קליטה במקום
המסריח הזה. אז עכשיו אתם הורסים לי את השגרה, את מבינה?!
התקשרו אליי מהעבודה, רוצים לפטר אותי, נו!! מה עם הקליטה
במקום הזה?!" נשברה ופרצה בבכי, מטופל אחר ניגש וחיבק אותה.
לימים, לאחר שתשתחרר, הוא ישמש לה כתובת לטלפונים בהולים בנוסח
'לא אכפת לי! עכשיו! עכשיו אני בולעת כדורים!' כדי לשמוע איך
הוא חרד ודואג ומאיים לערב את הפסיכיאטר שלה.
המארג החברתי כאן מעניין, חשתי, בעודי מתבוננת סביבי. יש חופש.
אפשר לעשות מה שרוצים, להתלבש איך שבא, משחקים ופוזות - רק מי
שזקוק להם, לא חייבים. ובעיקר - לא חייבת לדבר עם אף אחד, אבל
בהחלט יכולה להיעזר ולהיארג במטופלים האחרים. להישען, לדבר,
לבכות, וגם לקום וללכת לחדר, בלי לדפוק חשבון.
ארי
התיישבתי עם רשימותיי והפנקס עם השירים. בשולחן לידי ישב הבחור
שחיבק קודם את ההיא הבוכייה. פניתי אליו: "תגיד, מתי כיבוי
אורות?" "סליחה", הוא עבר לשולחן שלי, כדי להיטיב לשמוע. "כבר
קיבלתי את הדפירל שלי להערב, והתגובות שלי קצת איטיות".
"דפירל?" שאלתי, "כדור שינה", הוא חייך, חיוך שהשפריץ לו
מהעיניים, ואני שמעתי שמץ מבטא צרפתי. "לוקח לו כמה שעות
להשפיע עליי. כיבוי אורות שאלת? אין שעה קבועה, אבל משתדלים
בהדרגה להקטין את הפעילות ולזרוק אותנו למיטות". ואכן, הבחנתי
שבאופן טבעי המחלקה הולכת ומשתתקת, מרבית המטופלים הם מבוגרים
או אסטרונאוטים שישנים הרבה שעות.
הבחור השתתק, הביט בי במבט ארוך, וחזר לעיין בדפים שבידיו, דפי
מדפסת מצחיקים כאלה, עם חורים בצדדים, כמו לפני מאה שנה. "מה
אתה רושם שם בטבלה?" שאלתי, והוא הראה לי: "אני עושה מעקב על
הרטלין שאני מקבל". "מה, אתה היפראקטיבי?" תמהתי. הוא נראה
כל-כך רגוע ושאנן. הוא ענה: "לא, אבל רק עכשיו, במחלקה הזאת,
אבחנו אצלי הפרעת קשב וריכוז. כבר 35 שנה אני לא מצליח להתרכז,
וחשבתי שסתם יש לי קוצים בישבן. נעים מאוד, ארי". "אהה",
אמרתי, ממשיכה לבהות בו. 35? תהיתי ביני לבין עצמי, הוא נראה
בן 27, אולי 28. "ואת?" הוא שאל, מנסה לקבל תשובה לשאלה שלא
נענתה. "אני? אני מקבלת ציפרלקס, לא רטלין". "לא", הוא צחק,
ועקבות הצרפתית הודגשו, "איך קוראים לך?" התנערתי. "אה, סליחה,
אני מיכל. שמעתי אותך קודם מדבר צרפתית בטלפון, מאיפה למדת?"
"עליתי מצרפת לפני 7 שנים". "וואו, העברית שלך ממש טובה".
"טוב, האמת שנולדתי בארץ, אבל גדלתי בצרפת. ההורים שלי במקור
ממרוקו".
כן, חשבתי, יש לו את המראה הזה, של ערבוב צרפת ומרוקו: כתפיים
צרות, קצת כהה, עיניים חומות בהירות, שיער שחור חלק וקצת ארוך
עם שביל שעובר באמצע, שפתיים שנראות כאילו נוצרו לנשיקה,
חיוניות שקטה, ומין ברק כללי שאופף אותו, וקסם שזורח מהעיניים.
מה בחור כזה עושה כאן?
שיחת מחלקה
כל בוקר נפתח בשיחת מחלקה, הזדמנות לחולים להעלות בעיות ולשתף
חברי-גורל ומרפאות-בעיסוק במתרגש עליהם. סרגי פתח בשיתוף: "אני
כל הזמן הייתי בא, מדבר עם החבר'ה שלי על הצבא - פעולות
סודיות, מבצעים, הסיפוק שלי לראות ערבי פוחד. עד שהם כבר לא
יכלו, אמרו לי: תעזוב אותנו משוגע. אז הלכתי לנתיב, זה קורס
גיור, ובאתי בראש אחר. החלטתי: כאן ירושלים, זה מקום קדוש, אני
לא שותה ולא עושה מין. אחר כך תפסו 15 מהחבר'ה הרוסים שהיו
איתי בקורס עם אלכוהול בחדר. הם חשבו שהלשנתי. באו אליי עם
טבעת זהב, יעני גברים, ניסו לאיים עליי. התחלתי להשתולל, לעשות
בלגנים. אז הביאו אותי לכאן. לגמרי בטעות אני כאן. אני לא צריך
כימיקלים, אני רק קצת עצבני".
בנקודה זו החליטה נירה לפצוח במסכת טרוניות: "בבית יש לי דברים
שמרגיעים אותי. בלילה אני רואה Viva, רק ככה אני נרדמת. כאן
אין שום Viva, ולא נותנים לי להתקשר לאמא שלי. בקיצור, אין כאן
שום דבר שווה". קרני, המרפאה-בעיסוק, ניסתה לפתח את הנושא:
"נירה, את אומרת שאת לא רגועה כאן". היא פנתה אל כולנו: "מה
אתם עושים כשאתם רוצים להירגע?" "אני לוקח כדורי הרגעה",
אהר'לה השיב, כאילו גילה את אמריקה. קרני: "יופי. וחוץ מכדורי
הרגעה, מה עוד אפשר לעשות כדי להירגע?"
נירה פרצה לשיחה: "אווופפף משעמם לי!" קרני, בסבלנות: "עכשיו
תנסי להיות בשקט חמש דקות. ניתן לעוד אנשים לדבר". אבשלום,
צעיר תימהוני, חבוש גבס על היד וכיפה לבנה גדולה, נחלץ לעזרה:
"אני החלטתי, כאן אני עובד על מידת הסבלנות. אני כאן, ואין מה
לעשות, אז צריך סבלנות עד שנצא". קרני: "ואיך אתה מצליח לגייס
סבלנות?" אבשלום ענה: "אני לוקח את הקלונקס, זה תמיד עוזר לי".
קרני, קרובה לייאוש: "כן, כדורי הרגעה כבר אמרנו, מה עוד?"
נירה נרגנת: "אין לי כבר סבלנות, אנחנו רק טוחנים כאן מים. מתי
התעמלות?" ארי הוציא פלאפון, מקריא זמנים: "נירה, עברו רק 2
דקות. ששששש".
אבשלום המשיך: "אני גם הולך, מכין תה, מפצח גרעינים. יש זמן.
יש סבלנות". נירה: "אתם לא מדברים כאן על כלום. כבר תשע וחצי,
יש עכשיו התעמלות!" ארי בניסיון נוסף: "נירה, עוד לא עברו 4
דקות. כשיעברו חמש אני אגיד לך. עד אז אסור לך לדבר". נירה,
בטון יבבני: "אבל קשה לי! אני חולה, יש לי שפעת, ולא נותנים לי
אקמול!" קרני בניסיון אחרון: "נירה - עכשיו מקשיבים. שמענו
אותך עד עכשיו, תני גם לאחרים לדבר". וארי הוסיף בחיוך: "אולי
את צריכה רטלין. גם אני הייתי כמוך עד שהתחלתי לקבל, אבל לך
יצטרכו לתת שניים. זה ירגיע אותך", סיים בנימת ניצחון.
עליזה - My Roomy
עליזה הקבילה את פניי בשובי לחדר. היא זקנה חביבה ומשעשעת,
ובמהרה גיליתי שחוץ מבעיית הדיכאון, גם השמיעה שלה לא משהו, יש
לה בעיות לחץ דם, והיא אסמטית, אפילפטית, ואלרגית בערך להכול.
והרשימה נטויה: בזמנה הפנוי היא מעסיקה את מרבית מחלקות בית
החולים הזה בשלל בעיותיה הרפואיות. עליזה היא מסוג האנשים
שאי-אפשר לתאר אותם או לספר עליהם, צריך לפגוש אותם כדי להבין
את הקומדיה.
היא שאלה: "נו, איך את מרגישה? מהר מאוד תרגישי יותר טוב כאן,
אני מבטיחה לך", המשיכה בלי לחכות לתשובתי. "אני כאן כבר פעם
שלישית. למנשה לא היה כוח יותר, הוא רצה לקפוץ בעצמו מקומה
חמישית. אמרתי לעצמי: זהו, גמרנו, ואשפזתי את עצמי. אני מורה
לפסנתר, את יודעת?" היא אומרת בחיוך של ילדה המצפה למחמאה.
"איזה יופי", שמחתי, "גם לי יש תלמידים, אבל אני מלמדת גיטרה.
קלאסית". "נהדר", התמוגגה, "גם אני למדתי גיטרה, באקדמיה, אבל
רק שנה אחת, כי כאבו לי האצבעות מהמיתרים. אז חזרתי לפסנתר".
"גם אני מנגנת פסנתר", המשכתי לטוות את המכנה המשותף, "אבל רק
קצת". "יופי", חגגה עליזה, "את יודעת מה?" המשיכה בטון גננות,
"נוכל לנגן ביחד!! ואת תוכלי להביא את הצ'לו, ולנגן לי".
"גיטרה", תיקנתי אותה, "אני מנגנת גיטרה".
"בכל אופן", עליזה שעטה קדימה, "הפסנתר, עבורי, הוא מקור לשמחה
ונחמה. כשאני הפסקתי לגשת לפסנתר, הבנתי שמשהו רע קורה לי,
והחלטתי שאני לא מתביישת. גמרנו. זהו. יש לי מחלה, בדיוק כמו
כל מחלה אחרת, ואני לא מתביישת לספר לכולם שאני במחלקה
פסיכיאטרית", הרעימה, מנופפת באצבעה.
"הקונץ", קינחה במוסר השכל, "הוא לא איך לצאת מכאן, אלא איך לא
לחזור לכאן שוב". "אבל עכשיו נפסיק לדבר על דברים עצובים. יש
גם דברים שמחים. הנה!" קראה בתרועת ניצחון, "מחר יש ביקור
רופאים!!"
איסוף רשמים
יצאתי להסתובב במחלקה. נירה שאלה אותי: "יש לך פלאפון? אני
יכולה לעשות שיחה?" "בטח", השבתי. אחות עברה לידינו והתערבה:
"מיכל, לנירה לא נותנים טלפון, זאת הוראה מהרופאים". "אבל אני
רוצה להתקשר לחבר שלי!" נירה התפרצה. "את יכולה להתקשר מהטלפון
בתחנה", התרצתה האחות, ונירה ניגשה לשם. האחות הסבירה לי: "היא
משגעת את ההורים שלה בלי הפסקה, ואנחנו חייבים לווסת את הזרם".
בטלפון שמעתי את נירה: "אני לא מאשימה אותך במה שקרה, אבל
המשפחה שלי כן מאשימה אותך. אתה אוהב אותי? באמת? אז למה באת
רק פעם אחת לבקר אותי? זה לא יפה".
סרגי ניגש אל ארי, שישב והרכיב פאזל, אחד מעיסוקיו החביבים.
"אחי, תכנית טובה עכשיו - רקדן נולד. אולי בעונה הבאה אני גם
אשתתף. כשהייתי בנתיב הלכתי לחוג ריקודי עם". ארי: "איזה נתיב,
נתיב הל"ה?" סרגי: "לא, אני הייתי נתיב כ"ד, רגע, כ"ד... כ"ד
זה 14?"
שוכניה הצעירים של המחלקה העבירו את תשומת ליבם אליי. "ומה את
עושה כאן? את נראית נורמאלית לגמרי". "תודה על המחמאה",
חייכתי, "אבל אתם עוד לא יודעים למה אני מסוגלת". "את לא
מפחידה אותי", אמרה הבחורה הבוכייה מאתמול, ששמה, מסתבר, הילה.
"אווווווו... אני יותר מפחידה!" לטשתי אליה עיניים. היא צחקה:
"אל תדאגי. קודם הייתי בדפרסיה, עכשיו אני מנסה את המאניה".
ארי התערב: "אז מה עשית שזכית להגיע הנה, גברת ציפרלקס?"
"בלעתי כל מיני דברים לא-כל-כך בריאים, ובכמויות לא מומלצות",
עניתי בקלילות. "ומה קרה, הגעת למיון?" שאלה הילה בעיניים
עגולות. "בחלק מהפעמים", השבתי בקצרה. "מה?? כמה פעמים ניסית?"
"רגע, תנו לחשב", הסתכלתי לכיוון התקרה וספרתי אצבעות. "אני
חושבת שהיו 9... לא, 10 פעמים". "וואו", הם התרשמו כראוי, ואני
הוספתי: "ובפעם האחרונה עשו לי שטיפה, והכניסו לי פחם פעיל
לבטן. הפכתי למנגל, כבר יומיים אני מחרבנת פחם".
הילה רכנה לפלאפון של ארי: "אויש, איזה מתוק!" "מה זה", שאלתי,
תוהה איך אפשר לייחס לבלאקברי המפלצתי של ארי מתיקות כלשהי.
ארי הראה לי תמונת ילד על המסך. "הבן שלי", אמר, והחיוך שוב
קפץ לו מהעיניים יותר מאשר השפתיים. "יש לך ילד!" קראתי
בתימהון, "אז אתה נשוי?" "לא, אני גרוש", השיב ארי, בטון של
אלה שמזכירים עובדה לא נעימה בביוגראפיה שלהם, אבל נחושים לדבר
עליה בראש מורם. "בן כמה הוא?" שאלתי, מחזירה את הדיון לנושאים
נעימים, בתשוקה לא מודעת לראות שוב את החיוך הזה. "בן 3 וחצי",
החיוך חזר, "פושטק אחד". הילה, שכנראה כבר הכירה את הכינוי,
ירתה: "תש-" "תוק פושטק!" השלים ארי.
בשולחן אחר ישב אבשלום. אבא שלו הגיע לביקור היומי, איש נעים
פנים וטוב עיניים, עם זקן לבן ארוך וכיפה גדולה. הוא נשק לבנו
על ראשו ואמר "שלום עליך בני אבשלום". הם ישבו יחד ולמדו הלכות
חנוכה, החג הבעל"ט: "וממתי זמן הדלקתן? מזמן צאת הכוכבים..."
כשעצרו מלימודם, חתם האב את הלימוד: "עצרנו בסימן תרע"ג -
תערג! - כאייל תערג על אפיקי מים!" אבשלום רכן לנשק את יד
אביו, שהניח את ידו השנייה על ראש בנו וברכו בלחש שעה ארוכה.
אחר ניגש האב אל ארי וברכו, ולבסוף ניגש אלי וברכני - שאזכה
לחזור במהרה לביתי ולראות ימים טובים. הוא עזב את המחלקה,
חיוכו מושך אחריו חוט של חסד ונועם.
אהר'לה יצא מהחדר לסיבוב ערב, מנופף אלי לשלום כמכר ותיק. לא
יכולתי שלא לחייך כשקראתי מה כתוב על החולצה שלו: "בואו נתגלגל
אל היובל - פלמ"ח רמת רחל".
שש-בש
למחרת בצהריים שלפתי את השש-בש מהמדף, וניסיתי להיזכר איך
מסדרים את החלקים. 10 שנים לא שיחקתי, מאז בית-ילדים. אבי ראה
את מצוקתי וחש לעזרתי. בחור עצוב בשנות ה- 30 לחייו, עם עיניים
עייפות ומעיל אופנוענים. הוא פתח עימי בדברים. "פילוסוף בשם
ז'אן לקאן אמר פעם: אפשר לתפוס את הפסיכותראפיה כתהליך של
נגינה משותפת, שבה מתוחים מיתרים בין המטופל למטפל, והשיחה
פורטת על המיתרים ויוצרת חוויות מוסיקליות רבות-עצמה שיכולות
לעזור למטופל. ואת?" הוסיף שאלה, "יש לך פסיכולוג?"
"פסיכולוגית", עניתי, "קוראים לה נעם", חייכתי, נזכרת בחיוכה
המיטיב ומילתה החכמה. אבי הביט בי ואמר: "החיוך שלך מלא בחן
וקסם". אוקי, אמרתי לעצמי, ויריתי שאלה: "אתה נשוי?" "לא", הוא
ענה, והוסיף: "נישואים הם כמו אמבטיה חמה. אחרי שנכנסים זה
מתקרר". הבנתי, אבי הוא איש של ציטוטים. מיהרתי לשלוף משפט
שכולל בתוכו את המילה 'בעלי', והתגובה לא אחרה לבוא: "מה, את
נשואה?!" אבי לא הצליח להבליע צליל אכזבה. "ומה זה נראה לך,
קישוט?" הצבעתי על המטפחת שלי. "חשבתי שזה סימן שאת חוזרת
בתשובה", הסביר, ובאורח פלא איבד עניין בשיחה המתפתחת.
סרגי, שחקן שש-בש ותיק ורב מעללים, בא לשחק איתי, ועיווה פניו
מול החלקים הלא-זהים. "גם לך זה מפריע"? שאלתי, שמחה שמצאתי
בן-ברית להפרעות שלי. התחלנו להפוך מגירות ולחפש חלקים שיתאימו
אחד לשני. על הדרך שטח סרגי בפני את עמקותו של המשחק: "הרבה
אומרים: שש-בש זה משחק משעמם. הם לא מבינים כמה זה משחק חכם,
טריקי, יש הרבה מחשבה, לא סתם זורקים קוביות". רק מה, יש רק
קובייה אחת. "לא נורא, נסתדר", אמר סרגי, "נזרוק פעמיים. מה?!
אני לא מאמין! תראה, אבי, יצא לה 3:5 והיא עוד
חושבת מה
לעשות!" זה לא ממש עזר לו, בסוף כיסחתי לו את הצורה במארס
תורכי.
Nice Guy
לקראת הערב התיישב ארי עם הפאזל התורן, הפעם 600 חלקים, "אז את
נשואה, אני מבין. שמעתי את השיחה שלך עם אבי קודם". "כן, שלוש
וחצי שנים", עניתי. "אז את שורדת יותר ממני", הפעם ארי חייך
בלי העיניים, "אני הייתי נשוי שלוש שנים". "ולמה התגרשתם?"
"היו הרבה בעיות, הרבה דברים שהיו כבר לפני כן ולא ראיתי", ענה
ארי את התשובה הרגילה. "בשנה האחרונה עוד היינו נשואים, אבל
בעצם לא חיינו יחד". הוא נשמע עצוב. "איך היחסים ביניכם
עכשיו?" "עברה שנה מאז הגירושים, ולמען הילד המשותף הצלחנו
לבנות מחדש יחסי ידידות". הוא בעצמו נראה פתאום כמו ילד אובד,
ונתקפתי דחף לחבק אותו.
ידעתי שבעוד רגע הבעל שלי אמור להגיע, ואיכשהו נהייתי נורא
עצבנית. הייתי חייבת להשחיז כמה קוצים. "תביא לראות מה התמונה
של הפאזל", ביקשתי, והסתכלתי על גב הקופסה - ילד וילדה מתנשקים
בשחור לבן וקצת אדום. "פוי!" קראתי, "אני שונאת את התמונות
האלה, ויש לך כאן בקושי 3 צבעים, אפשר למות משעמום. דרך אגב",
נעצתי את המסמר האחרון, "אתה יודע שפאזלים זה סימבול לתסביך של
פסיכים? נו, כמו ב'אדמה משוגעת'". "מה זה?" שאלו ארי וסרגי
ביחד. "זה סרט", עניתי בעצבים, "ואם לא שמעתם עליו אז אתם באמת
פסיכים".
בלילה הצטערתי, הרגשתי שאולי פגעתי בארי, ובאיזו זכות ירדתי
עליו בכלל? מהתחלה היה נחמד אליי, הראה לי איך להפעיל את
המזגן, ענה בסבלנות על השאלות השוקיסטיות שלי, ושימש כתובת
לשיחה שפויה, אינטליגנטית, מישהו לדבר איתו בלי למתוח את שרירי
הפנים והסבלנות. קמתי מהמיטה וכתבתי פתק התנצלות קטן. ניסיתי
להתגנב אליו לחדר, כדי שיספיק לראות אותו לפני שהוא יוצא למשך
היום, אבל האחים התורנים שלחו בי מבטים מזרי-אימה. בבוקר
ניגשתי לאחל לו יציאה מהנה, ונתתי לו בביישנות את הפתק. הוא
חייך ואמר שלא נפגע בכלל, ושהוא ייקח רטלין כדי להצליח לקרוא
את הפתק עד הסוף.
בילוי לילי
נחרותיה האימתניות של עליזה, בתוספת רעש האינהלציה שהיא התחילה
לקבל בשעות משונות באמצע הלילה, הניעו אותי לבסוף לקחת את
השינה שלי בידיים, ולבקש לעבור חדר, למרות אווירת הצחוק שעליזה
משפיעה עלי בעצם ישותה. בבוקר שעבר קמה רעננה, לאחר שהחריבה לי
את הלילה, ושאלה: "תגידי, אני נוחרת? כי מנשה אומר שאני נוחרת
נורא. אבל הוא כבר התרגל. הוא ישן בקצב הנחירות".
עברתי ללילה ניסיון לחדר עם איילה, רק כדי לבדוק אם זאת הסיבה
לאי-השינה שלי, ולא הספקתי לעדכן את עליזה, שנרדמה יחד עם
התרנגולות בשבע וחצי בערב. אבל בלילה הייתה קליטה - הגיעה
מטופלת חדשה מהמיון - ומחוסר מקום הוכנסה למיטתי הקבועה.
בבוקר נכנסתי לחדר לקחת מברשת שיניים, ובאותו רגע ממש יצאה
ממנו עליזה. "שובבה!" היא נזפה בי בעליזות ונופפה באצבעה,
"איפה היית כל הלילה?" "ישנתי בחדר אחר", הסברתי. "אז מי ישן
כאן?" עליזה הפנתה את ראשה לעבר המיטה הנושמת, ולפתע חייכה,
כקושרת קשר לשותפות בפשע: "אני יודעת! זה בעלך, נכון? מה עשיתם
כאן כל הלילה?!..."
איילה
שכנתי החדשה לחדר הייתה לי חידה. ידעתי שסיבת אשפוזה אינה
פסיכיאטרית, וניחשתי שמעורבים סמים בעניין. גבוהה, רזה, עור
בהיר טיפה מנומש, שפתיים מלאות, קול אלט צרוד כזה, והאף הכי
יפה שראיתי בחיים, משובץ בעגיל אופל. 4 עגילים מעטרים כל אוזן,
עגילים נוספים מתגלים לאחר היכרות אינטימית יותר, ולפי עדותה
בדרך-כלל היא עונדת 13 (!) טבעות קבועות על 10 אצבעותיה. מיד
כשהתאוששה מהטראומה של מחלת הדם שלקתה בה, עקב השימוש היומיומי
בסמים, גם התחילה מדי יום לעטר את עיניה היפות בפס שחור בולט,
ואת שערה בטון וחצי ג'ל. השריטות הקטנות, שהן תוצאת השימוש
הארוך בכימיקלים לא בריאים, מתבטאות בגמגום שתוקע אותה מדי
פעם, בדרך כלל בתחילת משפט, ובחוסר קואורדינציה שגורם להחטאת
פח האשפה. אבל נדמה שהדברים האלה רק מוסיפים לחינה ויופייה.
מי את איילה, נשמה של ילדה תמה משובבת נפש וכובשת לב, ששוכנת
בגוף של בחורה שבגיל 22 כבר עברה כמעט הכול? איך התאהבתי בה,
נכבשתי בקסם הזה שנשפך ממנה בלי שהיא מתכוונת? כל-כך שונות אחת
מהשנייה, במראה, באופי ובעיקר במה שעשתה כל אחת מאיתנו בעשר
השנים האחרונות. 2 אבקנים מ- 2 פרחים שונים, שמכל המקומות
בעולם נפגשו דווקא פה, והופ - אבקן אחד ממשיך הלאה לדרכו,
והשני נשאר לבד. חיש מהר הבנתי שהבחורה הזאת היא שק של הפתעות,
וכל פעם מחדש הוכרחתי להיות נדהמת, כשנחת עלי פרט נוסף מחייה.
הפעם הראשונה הייתה כשסיפרה לי איילה שהיא צורכת סמים קשים כבר
7 שנים על בסיס יומי, ושאין לה כוונה או רצון להפסיק את שגרת
החיים המבורכת הזאת. תדהמתי השנייה הייתה כשגיליתי שהאישה
המרשימה עם כיסוי הראש, שמהרגע הראשון נראתה לי מוכרת, היא אמא
שלה, ושאיילה עזבה את הבית בגיל 14. התדהמה התעצמה כאשר נזכרתי
מי היא אמה - מנהלת של מוסד תורני שעורך סמינרים לבתי ספר
דתיים, אישה שזכרתי את פניה ואת פרטי השיחה שהעבירה לנו לפני
10 שנים, שיחת מוטיבציה על חתונה והקמת בית נאמן בישראל.
יוסף
בלילה חלמתי שיוסף דיבר איתי. משפטים שלמים, בקול רגיל. לאור
החלום הבנתי כמה מעסיקה אותי תעלומתו של האיש הזה, ועד כמה
מטרידה אותי שתיקתו ובדידותו. יוסף הוא מהנדס, עולה מחבר
העמים. יש לו גרושה ובת יפה, וכאן במחלקה עבר טיפול בחשמל. לא
הסצנה הזאת מהסרטים, של שפשוף מגהצים והצמדתם לחזה המטופל תוך
קריאת "!clear", אלא משהו שקשור באלקטרודות שמפזרות השראות
חשמליות במוח ומפעילות את מערכת העצבים.
ובכן, נראה שזה לא ממש עבד. שותק, צועד לאט במעגלים ברחבי
המחלקה, נמנע מקשר עין עם כולם, ונעול בפעולות כפייתיות -
סידור הכיסאות, פתיחת דלתות, מיון האוכל על המגש. בשקט-בשקט
הוא כבר הצליח לצאת פעמיים מהמחלקה, לא כדי לברוח, פשוט כי
הדלת נפתחה לו. הנה הוא עובר לידי בסיבובו האינסופי ברחבי
המחלקה, לפעמים ריר נוזל על סנטרו, לעיתים שיירי אוכל על
שפתיו, ידיו קפוצות, ועיניו נבונות, אבל מבען אטום. פעם אחת
הוא דיבר איתי. רק שברי משפטים. אבל דיבר! הוא חיפש במקרר
עוגה, ואני הצעתי לו מעוגת המוס של אחותי. הוא לא הכיר בה שהיא
עוגה, ואמר לי בקול צרוד: "מה זה, מה זה". "עוגה", עניתי לו,
והגשתי לו פרוסה. "לא, לא טוב, זה לא טוב", מלמל ושב לריקון
המקרר מתכולתו, עד שמצא שם את הלחם המלא שלי והלבנה, הניח אותם
על מגש, והסתובב איתם שעות ברחבי המחלקה. כשלקחו ממנו את
הדברים וזרקו לפח (איך יכלו לעשות לו את זה, אני לא יודעת),
חזר יוסף ביבבות שוב ושוב לפח, וניסה לחלץ משם את אוצרו.
יותר מילד, הלב נכמר כלפיו, כאשר יודעים שלא תמיד היה כך, ומה
שיוכל לשוב ולהיות אם יצא מהמצב הזה. למה הגיע למצב הזה?
אף-אחד לא יודע. אולי זאת דרכו לשרוד בעולם שהרע לו ופגע בו.
אולי הוא מבין הכול, בדרכו שלו, ופשוט בוחר להתעלם, לצפצף על
כולם. הייתי שמה כסף לדעת מה עובר לו בראש.
זמן מה לפני שהגעתי הנה, ישב ארי עם אחד מפאזליו, פאזל 200
חלקים עם תמונת דולפינים בים, כשלפתע הבחין ביוסף, שעבר שוב
ושוב ליד השולחן והסתכל. הוא קם והזמין אותו להצטרף אליו, ונס
התרחש: ארי הגיש לו חלקי פאזל, ויוסף התבונן בהם, השווה לתמונה
שעל גב הקופסה, והניח חלק-חלק במקומו. כל המחלקה - על מטופליה,
רופאיה, אחיותיה וצוות הניקיון - באה לחזות בנס והטיפה דמעות
התרגשות. כעבור חודש, כשניסיתי לעורר משהו מאותו נס, הרכבתי
שוב את המסגרת של אותו פאזל, הושבתי את יוסף, והגשתי לו חלקים.
הוא הסתכל בחלק, בתמונה, במסגרת המחכה להתמלא, אך סירב לשתף
פעולה. הוא קם, פירק בחריצות חלק-חלק מהמסגרת, הניח בקופסה
וסגר את המכסה.
פערי תרבות
סוף-סוף סידרו לנו מחשב עם אינטרנט, המאה ה-21 הגיעה להדסה.
"מה יש לכם לעשות עם המחשב כל-כך הרבה?" תהתה איילה על
קנקננו. "את יודעת, אינטרנט", עניתי כלאחר יד. "אני בחיים לא
גלשתי באינטרנט", איילה הצהירה. "אבל יש לך כתובת אי-מייל,
לא?" שאלתי בטון של מובן מאליו. איילה שוצפת: "מה כתובת, בחיים
לא נכנסתי אני אומרת לך. מה יש לי לעשות עם כתובת אי-מייל?"
עניתי בתדהמה: "להתכתב עם אנשים, כמובן, מה - אין לך חברים
שכותבים לך מיילים?" "אני?!" נזעקה איילה, "לי יש רק חברים
נורמאליים. אף אחד מהם לא נכנס לאינטרנט!"
איילה, זאת יש לציין כעת, היא ילדה מבית דתי טוב, ועד סוף
החטיבה למדה בבית ספר ממלכתי-דתי. היא סיפרה לי על שלל הריבות
שאמא שלה מכינה, כמעט מכל דבר. "ויש לה גם ריבה שהיא מכינה
מאתרוגים, מתי שאבא שלי חוזר עם אתרוגים מהבית-כנסת. זה תמיד
קורה אחרי איזה חג. האתרוגים קשורים לאחד החגים, נו, איזה חג
זה?" היא שאלה את עצמה בסקרנות מתונה. "סוכות?" השלמתי לה את
יחידה א' מתוך מערך חגי ישראל לילדי הגן. "אההה, נכון", נזכרה
איילה, "ששת המינים!"
פואטיקה למתחילים
"תגיד", הרמתי את הראש מהדפים שלי, והתייעצתי עם ארי, שהיה
עוסק בטבלאותיו, "איך היית כותב למישהו שאתה אוהב אותו או
אותה, בלי שזה יישמע בנאלי?" "מממממ", הגה ארי, "זה קשה.
כשרוצים להגיד משהו אבל במילים אחרות, צריך להשתמש במטאפורה".
"כן", הסכמתי, "אבל הכתיבה שלי בטבעה היא מטאפורה. בעצם כל מה
שכתבתי כאן זה רצף של מטאפורות". "אפשר לראות?" הוא שאל
בהיסוס. חשבתי על זה לרגע - להראות לו את מילותיי הכמוסות
ביותר? טוב, בעצם למה לא? הושטתי לו את הפנקס.
לעולם לא תהיה לי
לעולם אכמה אליך
אתרפק על צלם דמותך
שריריי קשת קמורה לזיכרון חיוך וחיבוק
הומים למבט זיתי-חתולי רך...
ארי קרא לאט ובקושי, ונזכרתי שהעברית אינה שפת האם שלו. הוא
הרים את הראש מהכתוב: "'מבט זיתי-חתולי' זה אומר עיניים בצבע
זית ובצורה של חתול?" "כן", שמחתי שזה ברור. "זה יפה", הוא
אמר. "מי בר-המזל? אני מבין שזה לא בעלך". "נכון", הודיתי
ביבושת. "אה", אמר בהנהון אופייני, שמשמעו: יש דברים בגו, אבל
אני לא אחטט.
"תראי", הוא חזר לקרקע מוצקה, "בדרך כלל כשרוצים לדבר על אהבה,
מקשרים את זה ללב. אז תנסי משפט עם לב. מה דעתך על: 'אתה תמיד
בליבי', או: 'לבי שלך לעד'?" הנדתי בראשי באופן בלתי מחייב,
תוהה לאן הכנסתי את עצמי. "אתה יודע", התחמקתי באלגנטיות, "בוא
נוותר על המשפט הזה. אני חושבת שיש לי כבר המשך:
נועם צליל מיתר רוטט
טוהר טלול של בוקר מכסיף
קרן צלולה בלב החושך של חיי
"נו, מה אתה אומר?" "אני חושב", הוא ענה, "שאת מכירה המון
מילים בעברית שלא שמעתי עליהן בחיים".
כישורי חיים
עליזה היא אישה חכמה ורבת ניסיון-חיים, ועל כן בדרך כלל משכילה
להתגבר על בעיית השמיעה הקשה שלה. אך פעמים רבות היא מנהלת
שיחות שלמות על סמך אינפורמציה שהיא
חושבת שהיא שמעה.
במו-אוזניי נכחתי בשיחה מרתקת שהתנהלה בין 4 מקשישי המחלקה,
ובה נידונו בו-זמנית תנאי האוורור במחלקה, כאבי העורף של לאה,
וחדוות הבישול של מנשה, בעלה של עליזה. והכול מלווה בשכנוע
עצמי עמוק של הדוברים, שכולם מקשיבים ומבינים בדיוק על מה הם
מדברים.
נמרוד הפסיכולוג פצח בסדרת מפגשים על טכניקות של הרגעה עצמית -
נשימות, הרפיית שרירים הדרגתית, דמיון מודרך - כל מה שפופולארי
היום. לפני התרגול ביקש שנבטא בערך מספרי מ-1 עד 100 כמה אנחנו
בלחץ, כש-1 זה רגוע לגמרי, ו- 100 זה הכי לחוץ שהיינו אי פעם.
הוא התחיל בסבב, וכשהגיע אל עליזה, השקועה בשרעפי כובד השמיעה
שלה, שאל: "ואיפה את, עליזה, מבחינת מד-לחץ?" "אני?" היא השיבה
ברצינות תהומית, "אני כאן, בחדר הפסנתר של המחלקה הפסיכיאטרית,
במפגש כישורי חיים", והביטה בתימהון-לב על שאר המשתתפים שנפלו
מהכיסאות וגעגעו בצחוק.
ורידים
סטודנט לרפואה נכנס לחדרנו בצעד בטוח, מצויד במחט ומבחנה
לבדיקת-דם. "איילה?" שאל. "לא, לא, לא, מה נראה לך שאתה עושה",
היא ננערה מהמיטה. "אותך הם שלחו לקחת לי דם? אתה לא נוגע בי!"
קראה בתערובת של רוגז וחיוך סלחני.
תוך כדי היא מסבירה לי: "כשהגעתי למיון, מי לא ניסה לקחת לי
דם? כולם ניסו לקחת לי דם, מכל מקום". היא הפשילה את המכנסיים
והראתה לי את שטף הדם במעלה ירכה. "אף אחד לא הצליח, עד שבאה
המטולוגית בכירה, ורק היא הצליחה. ואת יודעת מאיפה בסוף הכניסו
לי אינפוזיה? מווריד בצוואר. ובפעם לפני זה הביאו לי את הרופא
המרדים הכי טוב בהדסה", הוסיפה בחצי-גאווה.
"אבל למה?" שאלתי, יודעת כבר את התשובה. "למה זיינתי לעצמי את
הוורידים, זה למה", ענתה איילה בקלילות אופיינית נטולת-אשמה.
"אחרי שאתה מזריק לעצמך כל-כך הרבה פעמים, כל הוורידים שלך
מתכווצים ובורחים פנימה. זה למה לפני שנה הפסקתי להזריק. לא
הצלחתי יותר למצוא וורידים. מאז אני רק מסניפה".
"גם אצלי קשה למצוא וורידים", השווצתי. "בקופת חולים אני תמיד
אתגר לאחיות". "תראי לי", היא התקרבה אלי. "זה?? יש לך ורידים
מעולים! פעם הבאה תבואי אליי, תוך שנייה אני מוצאת לך וריד!"
שאלה של כסף
סרגי החליט להרחיב את השכלתו המוסיקלית, ועליזה נתנה לו כמה
תרגילים לנגן על הפסנתר. ניסיתי לעזור לו: "עכשיו תנגן את
הסולם ותגיד את שמות הצלילים, תנסה לשיר אותם באותו גובה. לא,
זה סול, לא רה". "הכול באשמת אבא שלי. הוא מנגן פסנתר ולימד
אותי בשיטות אחרות", טען סרגי בעודו טועם ממרק-אבקה שהכין
לעצמו. "אני לא מאמין, שרפתי את הלשון", גמגם בלשון חבולה,
"דיברתי לשון-הרע ואלוהים העניש אותי!" "סרגי", ניחמתי אותו,
"אם זה ככה, אז אתה יותר צדיק מהצדיקים. אפילו הם לא מקבלים
כזאת מידה כנגד מידה. לא אמרת לי שאתה ואלוהים כאלה אחוקים".
מן-הון-להון הוא פתח את סגור ליבו בפניי. הוא מאוהב. במי?
במפקדת שלו מקורס גיור. רק מה? היא דוסית, ממשפחה טובה
בשומרון. והוא - הוא אפילו עוד לא יהודי. יעלת-החן המדוברת,
שגם ליוותה אותו למיון וגם באה לבקרו מספר פעמים, הביאה לו כוס
בצורת צפרדע. "אז מה את אומרת, זה סימן שגם היא רוצה? אולי היא
מנסה לרמוז שאני מכוער כמו צפרדע?" "סרגי", הרגעתי אותו,
"באותה מידה אולי היא רומזת שהיא רוצה להפוך אותך לנסיך". הוא
הרהר בדבר. "אבל זאת בדיוק הדילמה. האם להקריב הכול למען
האהבה? אני מוכן לשמור שבת, לשמור נגיעה, להתחתן בעוד שנה"...
הוא הפליג בתכנוניו, ולפתע קדרו פניו: "את יודעת, נראה לי שזה
לא ילך. ההורים שלה לא יסכימו, בגלל שהם משפחה כזאת עם כסף,
ולמשפחה שלי אין כל-כך".
כן, חשבתי לעצמי. סרגי אכן מתמקד בבעיה המרכזית. הבחור הוא
גוי, עולה מקזחסטן, מעשן, עבר פלילי, היסטוריה של סמים, צלקת
בסנטר מקטטת שיכורים בפאב, והוא מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית.
אבל למה להיטפל לקטנות? ברור שהכול שאלה של כסף.
מסיבת חנוכה
עליזה הייתה חלשה ולא רצתה להכין איתי שום חידון מוסיקלי. היא
אפילו התביישה לנגן 'מעוז צור' בפסנתר לפני כולם. ההורים שלי
הצטרפו לחגיגה, וצדוק הזמין את אבא שלי: "בוא צדיק שלי, תברך
לפניי". שרנו חצי מ'הנרות הללו' ובית ראשון מ'מעוז צור'.
אחר-כך שרנו את כל שירי חנוכה שהצלחנו להעלות בדעתנו, ובהשראת
אהר'לה גם שרנו כמה שירים פעמיים. המרפאה-בעיסוק הפליאה לאלתר
וואריאציות מילוליות ומוסיקליות, שאפילו המחברים לא שיערו
אותן. אכלנו סופגניות שהחבר'ה הכינו בקבוצת בישול. היה דווקא
טעים, השתדלתי לא לחשוב מי נגע בזה לפניי.
לקינוח שיחקנו משחק - היינו צריכים להיעמד בסדר האלף-בית לפי
ארץ או עיר מוצא. היו כמה הפתעות - אמסטרדם, בלגיה,
דרום-אפריקה, קזחסטן, ולראשונה קלטתי שהאבא הקיבוצניק שלי בכלל
נולד בתל-אביב, בגלל מלחמת השחרור שהייתה בעיצומה.
ואז הגיעו סטודנטים לרפואה עם סופגניות וגיטרה והרבה "מצב רוח
מרומם". בשלב הזה פרשתי, כי הייתה להם מצלמה, ולא ממש התחשק לי
להופיע באלבום תמונות אלמוני תחת הכותרת: 'חנוכה במחלקה
הפסיכיאטרית'. כשהם התחילו לנגן חזרתי להגיד להם שמיתר רה
בגיטרה שלהם לא מכוון, ושאין קשר בין מה שהם שרים לאקורדים שהם
מנגנים. ואיך הם יכולים לעמוד בזה בכלל. הם התעלמו ממני
באלגנטיות.
התעלומה שהיא איילה
איילה סיפרה לי, ואני השתנקתי, שביטוח לאומי משלם כל חודש
1,200 ש"ח למי שמוכיח שהוא משתמש קבוע. יענו - נפגעי סמים. אבל
זה לא הסביר איך איילה מצליחה לשכור דירה לבד, למלא אותה
באוכל, בגדים, תכשירים ושאר אמצעי מחיה, ומעל הכול - לממן את
המנה היומית, שלעיתים תופחת לכמה מנות ביום. החידה התעצמה
כשאיילה הודתה שהגדרת המקצוע שלה כמלצרית, היא הגדרה לא כל-כך
מעודכנת, לאור העובדה שלא עסקה במלצרות כבר כמה שנים.
כדרכה מדי שעה עגולה, ריססה את עצמה בדאודורנט. בחדר השתרר ריח
שהעלה בי זיכרון עלום. "איזה דאודורנט זה?" שאלתי בסקרנות. "זה
Me. נכון טוב?" "בטח", נזכרתי, "פעם היה את זה בכל מקום.
כשהייתי בתיכון לכל הבנות הקוליות היה דאודורנט כזה". "נכון",
נזכרה גם, "היה גם Me קרם גוף ובושם, תמיד הייתי קונה אותם.
בעצם", תיקנה את עצמה מששב הזיכרון בשלמותו, "מה אני אומרת
'קונה'? גנבתי, אני מתכוונת. אני בתקופה הזאת לא קניתי כלום,
הייתי גונבת - דאודורנטים ובשמים ובגדים - הייתה לי אפילו שיטה
איך להוריד את הזמזם. אף-אחד לא יכל עליי. טוב, חוץ מהפעם ההיא
במוסד לעברייניות צעירות. ישבתי על גניבה".
תעלומת איילה המשיכה לטרוד אותי. נכון, היא הזכירה גניבה, אבל
בזמן עבר, ואיכשהו, התנהגות כזאת לא הסתדרה לי עם הדמות שלה.
עם אדם שגונב הייתי חוששת להיות בחדר או להשאיר לידו חפצים
בעלי ערך. עם איילה מחשבה כזאת לא עלתה מעולם בדעתי. כל
התנהגותה שידרה הגינות ומוסר. אבל מסתבר שעם איילה צריך לשנות
את צורת המחשבה מהבסיס. חלק מהתשובות קיבלתי בהדרגה, כדרכה של
איילה להיחשף, וחלק השלמתי בעצמי.
באחד הימים הראשונים שלנו יחד, הגיע משלוח מחבר של איילה
("מה?! יש לך חבר?" "בטח. צחי קוראים לו", "אז למה הוא לא בא
לבקר אותך?" "כי אסור לו, הוא משתמש גם"). המשלוח כלל בגדי
ספורט יקרים ושפע דברי מאכל. שוב, לא הבנתי מאין הכסף. "לצחי
יש כסף, אל תדאגי", חייכה איילה. "הוא עובד?" גיששתי. "אני
יודעת? אההה, כן, בערך. הוא מהמר", ענתה בחיוך חשיפת הסודות
שלה, החיוך הכאילו-נבוך שלה. "אהה", אמרתי, "וזה חוקי?" "בטח!"
היא ענתה בביטחון, "תמיד יש ניידת איפה שהמשחקים".
בפעם אחרת ראתה את הטלפון של אמא שלי וקראה: "הי, בדיוק כזה
טלפון היה לי!" "אני משתתפת בצערך", ניחמתי אותה, "איזה טלפון
מעאפן, נכון?" "אני יודעת?" השיבה בביטוי השגור עליה, "היה לי
אותו רק שבוע. לא היה לו SIM, אז זרקתי אותו". "זרקת אותו?!"
נזעקתי, "אבל אפשר למכור אותו לאנשים שאיבדו את המכשיר שלהם או
שנגנב להם". "חשבתי על זה, אבל אנשים לא רוצים פלאפונים בלי
סים. מה, רק לפני שבוע זרקתי - אני יודעת? - 6 פלאפונים.
חדשים! את יכולה ללכת לפח מאחורי הבית שלי, אולי הם עוד שם.
חופשי היו לי שש פלאפונים". לא הרשיתי לעצמי לחשוב מהיכן
הגיעו אותם מכשירים, והמשכתי את הקו מקודם: "אז למה את לא
מוכרת אותם? אפילו בלי סים הם שווים כסף", שאלתי, יודעת עד כמה
איילה זקוקה לכסף. "החברה לוקחת מאות שקלים עבור מכשיר חדש. את
יכולה למכור במאה", אמרתי, מרגישה איך פוזת הסוחרת לא ממש
הולמת אותי. איילה ענתה: "את צודקת, חופשי זה יכול להיות
רווחי, ואני גם חשבתי להתקשר לבעלים של הטלפון ולהציע להם את
המכשיר תמורת כסף. אבל זה לא כדאי לי. יש לי שנתיים על תנאי,
ובשביל 100 שקל אני לא מסתכנת על זה".
בפעם אחרת הטלפון שלה צלצל: "חיימון נשמה, מה המצב? איזה חמוד
שדאגת לי!" בסיום הדיאלוג הנרגש היא חזרה לחדר וסיפרה בשמחה
שהנהג-מונית שלה התקשר לשאול בשלומה. "נהג מונית? שלך?!"
התפלאתי שהיא עדיין מצליחה להפתיע אותי. היא צחקה. "אני יודעת?
לא, לא שלי, הוא פשוט בדרך כלל הנהג שמסיע אותי". "לאן?"
שאלתי, יודעת שבעוד רגע ייפתח צוהר נוסף לחייה. "מה, כמעט כל
יום אני נוסעת, לרמלה, ללוד, נו, לסביבה הזאת". "מה??" לא
הבנתי איך הפרט הזה מסתדר עם סדר יומה הכולל הסנפה ושינה. "כן,
אני נוסעת. רגע, לא כל יום, פעם ביומיים, בשביל הסם. וחיימון
הוא הנהג שלי". הכרתי את הסיפורים על המאפיה בלוד, אבל עדיין
לא הבנתי: "אין מישהו יותר באזור ירושלים?"
"יש", ענתה איילה, "אבל הם מוכרים בפי שתיים יותר יקר. נגיד
מא-אתיים שקל?" היא חישבה, מבטאת את המספר כדרך הירושלמים
הילידים. "אז אתה משלם למונית 170 שקל, ואז זה שווה לך רק אם
אתה קונה לפחות ל- 2 אנשים, וזה נגמר בערך אחרי יומיים, כי
בדרך כלל אין כסף ליותר מזה, ואז צריך לנסוע שוב. "אז מאיפה
הכסף?" ניסיתי שוב לקבל תשובה. היא התחמקה.
הרגשתי שהחלקים של הפאזל נמצאים מולי: ביטוח לאומי, חבר
שמרוויח מהימורים, גניבת פלאפונים ואולי דברי-ערך נוספים,
בגדים מתרומות עודפים של חברות הלבשה או מחנויות יד-שנייה. אבל
משהו חסר. איכשהו זה לא נראה לי מספיק. עד שפעם אחת סיפרה לי
על חברה שלה שנתפסה מוכרת מנה לשוטר סמוי. "היא טיפשה", אמרה
לי איילה, "הייתה מוכרת לאנשים מהשוק ולכל מיני שהיא לא מכירה.
אני זהירה בדברים כאלה. את יודעת, קוראים לזה סחר. יושבים על
זה בכלא. אז אני - מוכרת רק ללקוחות קבועים, כאלה שנתקעו בלי
מנה, וזה מכסה את המנה שלי ואת הנסיעה". או, תודה לאל, הבחורה
סוחרת סמים. עכשיו אני יכולה לישון בשקט.
נורמן
"סרגי", קראתי מקצה חדר לקצה השני, רוצה לדעת אם הוא גמר
להשתמש במחשב. "סרגי!!"
"Excuse me, would you mind to talk quietly?! We are trying
to have a conversation here!"
קול זעוף במבטא בריטי עמוק משך את מבטי לכיוון הכורסאות. כך
התוודעתי אל נורמן, איש האצולה הבריטית, שטעה בפנייה והגיע
לכאן במקום אל בית הנבחרים בלונדון. תוך זמן קצר למדתי שחוסר
הכימיה הראשוני שלי עם האיש סימן גם את הבאות. תינוק מגודל
ואומלל שכועס על אנשים שנכנסים לתוך דבריו, אבל זקוק עד חמלה
שיקשיבו לדיבוריו המנופחים ויעריצו את דעותיו הסנסציוניות
כביכול. או כמו שאמר סרגי: "כשאתה בסביבה - לא נותן לאפ'חד
לפתוח ת'פה, אבל לחפור בעצמך אתה יודע יפה מאוד".
גם חדר לבד הוא קיבל, הלורד, אבל תיק-תק הגיעה עוד מישהי, והוא
היה צריך לעבור לא יותר ולא פחות מאשר לחדר של צדוק. בארוחת
הערב התנהלה שיחת מוטיבציה בין כמה מהמטופלים, במטרה לעזור
לצדוק להתמודד עם רוע הגזרה. ואני, שאם לא היו אלה אוזניי שלי,
לא הייתי מאמינה, שמעתי את נורמן מסנן בשקט לאחות התורנית:
"But he is a nigger!" נו, טוב: תימני, nigger, למה להיות
קטנוניים?
טיפים מקצועיים
באופן אבסורדי, מחלקה פסיכיאטרית היא דווקא המקום ללמוד כל מה
שצריך על דרכים יעילות לפגוע בעצמך. יש איזו גאווה מצחיקה
בכבוד שחולקים לאדם שבלע כדורים במידה מספקת כדי להתעלף ולזכות
בשטיפת קיבה. אם בלעת פחות מ- 50 כדורים, אתה זוכה ליחס סלחני,
מחויך, לאמור: נו, בפעם הבאה תנסה קצת יותר ברצינות.
"כדאי לך לדבר עם נוגה", יעץ לי סרגי, "נראה לי שיש לכם נושאים
משותפים. היא סיפרה לי שיש לה נטייה גנטית להתאבדויות וחתכים".
"הי!" מחיתי, "אתה את ההורים שלי אל תערב!" אבל עצתו כשלעצמה
התגלתה יעילה. כאחת שעברה אשפוזים כפויים וחצי-כפויים בכמה
וכמה מוסדות, נוגה היא נערה מנוסה למדי. היא סיפרה לי כיצד
ניתן להבריח כדורים לתוך מחלקה סגורה. "אפילו לכאן הצלחתי
להגניב כדורים, באשפוז הקודם", היא ממתיקה איתי. "חיכיתי
למשמרת של זיאד, ואז בלעתי אותם. איזו נקמה מתוקה זאת הייתה!
אל תשאלי מה הלך כאן", הוסיפה על רקע צחוקי הפרוע. מנוגה גם
למדתי שמשפחת כדורי האקמול מזיקה לכבד. "אבל איך את מצליחה
לבלוע כל-כך הרבה בלי להקיא?" נועצתי בה. "כן, גם לי הייתה
בעיה כזאת", ענתה בכובד ראש, "התשובה היא סירופים לילדים. רק
סירופים, זה מה שעובד בשבילי".
מאיילה למדתי על קוקטיילים קטלניים. "חברה שלי ניסתה מלא פעמים
להתאבד, ולא הצליחה. בסוף היא גם לקחה כדורים וגם הזריקה
הרואין". "ו...?" שאלתי בנשימה עצורה. "והיא מתה", איילה משכה
בכתפה. "אבל אני שמעתי שהיא בכלל מתה כי היא הזריקה לעצמה
אוויר לוורידים. גם זה יכול להרוג". דורית ניסתה קוקטייל אחר:
"בלעתי כדורי שינה, והורדתי אותם עם חצי בקבוק וודקה. אין על
שילוב של אלכוהול וכדורי שינה. אבל כל-כך נבהלתי, שמיד הערתי
את בעלי וסיפרתי לו מה עשיתי".
אז הערכה לבולעי-כדורים יש, אבל מי שגרם לעצמו נזק פרמננטי
זוכה לתגובות מעורבות. נותנים לו כבוד, כסייקו ליגה לאומית,
אבל גם נרתעים. בקטע של "אחי, עכשיו כבר לכלכת". הייתה אצלנו
מישהי ששתתה נוזל לניקוי תנורים. הוא איכל לה את דרכי הנשימה,
והיא תזדקק עד סוף ימיה לכפתור-אוויר על הצוואר. ניסים,
לעומתה, בלע כלור. הוא מסתובב עם צינור זונדה משתלשל מהאף, כמו
חדק. הצינור אמור לשמור על הוושט שלו שלא יתכווץ. אבשלום,
כלשונו, "נפל מהמרפסת", ומאז הוא חבוש בגבס על פחות-או-יותר כל
חלקי גופו. משה ניסה משהו אחר, שגם לא עבד: הוא שרף את עצמו.
כעת הוא נזקק לבגדי-לחץ, וכדי לעשן הוא צריך לקבל רשות ומצית
מהאחיות. למה הוא עשה את זה אתם שואלים? כי ככה אמרו לו. כן,
ממש ככה אמרו. ואם יגידו לך לקפוץ מהגג, משה, אתה תקפוץ? כל
חכמולוג תורן כבר ניסה את השאלה, ואחרי שנייה נאלץ לנשוך את
הלשון כשנזכר איפה הוא נמצא.
תעלומה
כל יום שישי אני מקבלת מחמותי אוכל לשבת. שתהיה לי טיפ-טיפה
הרגשת בית וייחוד בשבת, בלב שממת מגשי הפלסטיק והלחם עם הגבינה
הלבנה. לחמם בעצמי הרי אסור לי, כך שעליי להניח את החמגשית
הפרטית שלי מבעוד מועד בארון החימום של המחלקה, כדי שתתחמם יחד
עם שאר המנות.
באחת השבתות, בבואי לקחת את מנתי, גיליתי כי היא נעדרת מהעגלה.
הלכתי למטבח ומצאתי את מנתי - שוד ושבר - אכולה וזרוקה בפח.
נעדר מבינתי מי מסוגל לעשות דבר כזה, אך הזכרתי לעצמי שמעשים
תמוהים הם תוצר-לוואי של המקום בו אני שוהה.
כשהדבר נשנה כעבור חודש, כבר הקמתי צעקות ופצחתי בחקירה. כאן
באה לעזרתי רינה, שמתוקף אשפוזה לצורך האבסה, מסתובבת רוב שעות
היממה במטבחון. "ראיתי אותו", אמרה לי, "אבל אני מתקשה להאמין
שהוא בעל העבירה". מסתבר שרינה התפלאה על כך שדלת המטבחון
סגורה, שלא כרגיל, וכשפתחה אותה, גילתה את מחלק-האוכל של בית
החולים בדיוק מסיים לקנח את פיו מעל מנתי השדודה. את השעועית
הירוקה הוא לא אהב, כנראה, אז זרק אותה לפח. נדהמתי:
המחלק-אוכל?! עם כל הכבוד לאוכל המדהים של חמותי, זה כאילו
שהסנדלר הולך יחף. מה, חסר לו אוכל במטבח שהוא נטפל דווקא
לאוכל שלי?! אז אוכל לסעודה כבר לא היה לי, אבל גם שלוות רוחי
עזבתני.
את ההסבר נתן בסוף דווקא זיאד: "אני יודע שזה נראה מוזר, אבל
הבחור הזה היה כבר פעם מאושפז במחלקה שלנו. מה אפשר לצפות
ממישהו כזה, תגידי לי?"
בא לשכונה בחור חדש
"איפה את בכלל גרה?" התעניינה איילה. עניתי לה, ממקמת את
השכונה בין ציוני דרך שיעזרו לה להבין איפה זה. "אה, זה שכונה
של וילות, לא?" "לאו דווקא", השבתי, מהרהרת בדירתי בת ה-2
חדרים שבקומה השלישית. "אבל הבתים בשכונה חדשים, ונכון, יש גם
פנטהאוזים". "אההה, ידעתי! את לא מאמינה מי גר בשכונה שלך!"
קראה איילה בהתרגשות, ואני קראתי היסוס על פניה. בעודי תוהה מה
עשוי עוד לצוץ, החליטה בכל-זאת לשתף אותי: "את מכירה את שמעון
יעקובי? הוא ראש של מפיה. את קולטת? ראש מאפיה, אצלך בשכונה!"
לפתע הכול התחוור לי: סוף-סוף הבנתי איך בשכונה שלנו הכבישים
סלולים בדום מתוח, יש פחי-מיחזור לכל יסוד בטבלה המחזורית, וכל
תקלה מתוקנת תוך שבריר יום. "אבל תגידי", הבעתי תקווה נואשת,
"את לא באמת מכירה אותו, רק שמעת עליו, נכון?" "דווקא אני כן
מכירה אותו, אפילו די אישית", הסומק בלחייה העמיק את יופייה.
"הוא התחתן. רגע, לא, הוא כבר התגרש. אבל עכשיו הוא בכלא",
הוסיפה בחיוך, "לשמונה שנים".
סוגים של דתיים
"או, סליחה", נורמן התנצל, "את קוראת מתוך התורה?" "לא",
גיחכתי, "אני קוראת סיפור באתר של במה חדשה". "את לא באמת
דתייה כמו שאת נראית, נכון?" שאל נורמן באנגלית. בהיתי בו.
"כלומר", הוא המשיך להסביר באנגלית, "אבא ואמא שלך נראים
דתיים, וגם בעלך, כיפה והכול, ואת גם מסתובבת עם צעיף על הראש,
אבל את לא דתייה בעצם, נכון?" הקפדתי לא להתעצבן, כי שאלתו
הייתה באמת שאלת תם, ולא ניסיון להרגיז. "תראה", פתחתי בהסבר
המוכן עימי מראש למקרים כאלה, "ברור שהכלי היחיד שיש לך לשיפוט
הוא מראה עיניים, אבל בשאלת מי באמת דתי ומי לא, אי-אפשר לסמוך
רק על זה".
כאן נקטעו ניצני הרצאתי המלבבת ע"י מבטאו הבריטי של נורמן,
שבכלל לא עניין אותו לשמוע אותי, הוא פשוט היה צריך קהל: "את
מבינה, יש כל-כך הרבה סוגים של דתיים, ואני למשל, לא הולך עם
כיפה אפילו. אבל תראי עם איזו בעיה הסתבכתי. אני, כפי שאת כבר
יודעת כמובן, מוציא לאור ספר. המו"לית שלי היא קצת דתייה, היום
היא אפילו רפורמית. אבל הבעל שלה הוא דתי אורתודוכסי, והבת שלה
בכלל ממש דתייה חזקה. הספר שכתבתי הוא סנסציוני - קומדיה על
קונספירציות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואני מדבר על כולם -
יהודים, מוסלמים, נוצרים, דתיים. אז עם המו"לית אין לי בעיה,
אבל היא לקחה את הספר לקרוא בבית, ומה אם הבעל שלה ירצה לקרוא
גם??? הוא ישפיע עליה לצנזר את הספר שלי! ואני לא יכול לעבור
להוצאה אחרת, כי זה יעלה לי המון כסף! מרוב לחץ אני משתגע! And
that's why I'm here", סיכם בהיגיון צרוף.
סרק, סרק
סיגל התיישבה לידי, נקרעת מצחוק: "את לא יודעת מה היה לי
עכשיו", הגתה את העיצורים כדרך חרשים, כהרגלה, למרות שהיא
רחוקה מאוד מלהיות חרשת. השתדלתי לגייס סקרנות, מקווה שזה לא
יהיה ארוך, והפניתי אליה מבט שואל. "את יודעת שיש לי
אפילפסיה", היא פתחה, "וכשמגיע התקף אני ישר נופלת על הרצפה
ויכולה לחטוף מכה ממש חזקה". "כן", עניתי, ושחזרתי בזיכרוני את
הפעם האחרונה שבה ביימה סיגל התקף כזה והפילה את עצמה על הרצפה
בבום מחריש אוזניים. "אז לפעמים", המשיכה סיגל, "כמה שניות
לפני זה אני יודעת שמגיע התקף, ויכולה להתכונן". "איך את יודעת
שמגיע התקף?" שאלתי, הפעם בעניין. "אני מריחה מין ריח כזה
מוזר, של אוכל מקולקל או של פלוץ". "פלוץ?!" גיחכתי, "אז בטח
יש לך אזעקות שווא מדי פעם".
"בקיצור", סיגל חידשה את צחוקה, "ישבתי בפינת עישון, ופתאום
התחיל ריח כזה. ישר נשכבתי על הרצפה, כדי לא ליפול. פתאום אני
קולטת רעש מוזר, מהכיוון של צדוק. אני מסתכלת עליו, והוא נקרע
מצחוק, מה זה נקרע מצחוק! ואני כמו מפגרת על הרצפה הקטנה של
המרפסת עם כל האפר של הסיגריות!"
עניין של פרופורציה
"ייוווווו, איך אני שמנה!" קראה איילה כשניסתה ללבוש ג'ינס
בפעם הראשונה לאחר שבועות של לבישת טרנינגים. "איזה שמנה ואיזה
נעליים, יא-שחיפה", עניתי לה ברוגע. "אבל תראי, זה לא עולה
עליי, הרוכסן לא נסגר!" המשיכה לקונן, "די! אני לא רוצה
להשמין!"
"מצחיקולה", צחקתי עליה, "את לא זוכרת שחישבנו את הנתונים שלך,
ויצא שאת בתת-משקל? יש לך עוד איזה 5 קילו לעלות כדי להגיע לסף
המינימאלי של העקומה". "זה רזה, תגידי לי?!" התריסה, "כמו שאני
נראית, אני שמנה!
חופשי אני השמנתי!" הסתכלתי עליה, קולטת
שזה לא בא לה מדימוי גוף מעוות, כמו אצל רוב הבנות, כי איילה
משוחררת מבעיות כאלה. היא כנראה באמת חושבת שהיא שמנה. החלטתי
ללכת על עובדות: "בואי תסבירי לי איך זה שאת קונה את המידות
הכי קטנות שיש בחנויות ואחר-כך עוד צריכה ללכת לתופרת שתצר לך
אותם?!" היא לא ידעה מה לומר. "בואי תגידי לי", המשכתי,
"כמה ארוחות אכלת ביום כשהשתמשת?" היא חשבה. "אההה, אני יודעת?
הייתי קמה בצהריים ואוכלת איזה משהו קטן. ולפעמים בערב, אם לא
הייתי מתמסטלת קודם". "יופי, וכמה ארוחות את אוכלת כאן? שלוש,
נכון? למה? כי לשם שינוי את רעבה. מה נראה לך יותר בריא?" זה
לא עבד, היא המשיכה להסתכל על המכנסיים בייאוש.
"חמודה שלי", ניסיתי בפעם האחרונה, "את שופטת את עצמך לפי
החברה שאת חיה בתוכה. בשמונה השנים האחרונות הסתובבת בין
נרקומנים, והמשקל הממוצע שלהם נמוך לפחות ב-20 קילו מהמשקל של
האוכלוסייה הנורמטיבית. אבל נשמה, בעוד חודש את בעצמך תהיי
נורמטיבית, וסוכנות הדוגמנות הראשונה שתעברי לידה תחטוף אותך".
השתתקתי ולקחתי אוויר. "חופשי כל הדוגמניות שמנות", אמרה
איילה, אבל חייכה. זה עבד.
אהר'לה
כאן המקום לספר קצת על אהר'לה, אחד מוותיקי המחלקה, מאלה שלא
מתחלפים כל חודש. אהר'לה הוא צייר ישראלי מפורסם, שמאחוריו
רזומה מרשים של תערוכות ציורים בטכניקות שונות. נחשב כישרון
גדול בתחום הציור המופשט. מאז שנכנס לכאן לפני 8 חודשים הוא לא
מצייר, אבל כותב ספרי ילדים עבור נכדיו, חורז אותם ומאייר.
קשה להאמין שהוא רק בן 63 - בקומתו הכפופה, פניו חרושי הקמטים,
קולו הצרוד ושערו הלבן. אולי זה בגלל הדיאליזה שהוא מקבל 3
פעמים בשבוע, תוצאה של תרופות פסיכיאטריות שדפקו לו את הכליות,
ואולי שחקו את גופו החרדות והלחצים שהוא חווה במינונים כל-כך
גדולים. אהר'לה לא מדבר הרבה, הוא מסתגר בחדרו, לבד או עם אשתו
שמגיעה כמעט מדי יום, או שקוע בציור בחדר הריפוי בעיסוק. אבל
הוא זקוק ליציאות הקטנות של אמירת שלום וחיוך לחבריו למחלקה.
האינטראקציה המרכזית שלו איתנו היא התבוננות משותפת בספרי
הציורים מהתערוכות האחרונות שלו. מאוד הוא קשור לציוריו, וזקוק
עד חמלה לחלוק אותם עם אנשים נוספים, ממש כמו ילד שרץ לחדר
להביא את אוסף הבולים או את העציץ שגידל, כדי להראותו לכל אורח
שמזדמן לביתו.
כשהתיישבתי לצפות בציורים, חלקתי להם מחמאות נלהבות. יש בהם
בחירה ושילוב נפלאים של צבע. אהר'לה הסתכל עלי במבטו העמום
משהו ואמר: "למה את צועקת? את עושה לי חור באוזניים". קם והלך
עם הספר.
בהזדמנות אחרת ניגש אליי אהר'לה בזמן שהייתי שקועה במחשב. "יש
כאן אינטרנט?" שאל בקולו הסדוק. "בטח", השבתי. "את מכירה את
צרפתי?" "זה אתר?" שאלתי, יודעת שצרפתי זה שם משפחתו של
אהר'לה, "מה הכתובת?" "אני לא יודע", היגג אהר'לה, "אבל אולי
את יודעת?" הסתכלתי עליו רגע ארוך, מנסה לחשוב מה לעשות.
"בוא ננסה לחפש ב- Google". חיש-קל מצאנו אתר אמנות שמציג
תמונות מתערוכות ציורים. פתחנו את התערוכה האחרונה שלו, מלפני
שנה, והראיתי לו איך אפשר לבחור תמונה מסוימת ולהגדיל אותה.
"וואו, אהר'לה", התלהבתי, "זה לא מדהים איך שיש כאן תמונות
שלך?" הוא הרים את הראש והתבונן בי. "מיכל, תפסיקי לצעוק לי
באוזניים, את מוציאה אותי מדעתי". והלך משם, מלווה במבטי
התדהמה שלי.
אחר-כך הרגיש לא כל-כך טוב עם ההתנהגות שלו. הוא בא והסתכל
עליי, כותבת מסמך ב- Word. "זה לא נהדר, המחשבים האלה?" הוא
שאל, מתעמק בפעולת ההקלדה שלי. "איזה יופי, מיכל, את עושה את
זה נהדר".
קונספירציות
נורמן ניגש אלי, כולו עצבני, ביום פטירתו של טדי קולק. "למה
אין רחוב משה שרת בירושלים, את יודעת?" "בחיי שאין לי מושג",
משכתי בכתפיי. "עברתי על המפה. בכל עיר בארץ יש רחוב על שמו.
חוץ מירושלים. זה לא נראה לך מוזר?" "אוקי", נכנעתי, "תגלה לי
למה". "Aha!" הריע נורמן. "משה שרת היה ראש הממשלה השני והתפטר
בשנת 55. למה הוא התפטר? מה קרה ב- 55?" "כל מיני דברים",
עניתי, "תקופת הצנע, פדאיונים בגבול מצרים, מה לא?"
"ומי היה קסטנר כבר שמעת?" שאל אותי נורמן בחשד. "קסטנר?"
קימטתי את המצח, "זה לא זה שעשה עסקה עם אייכמן לשחרור יהודים
בשואה, ואז האשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים?" "כן", הוא
נראה מאוכזב, וחיפש שאלה שאין לי סיכוי לענות: "עכשיו תגידי
לי, מי היה מזכיר מפלגת מפא"י בתקופת בן-גוריון וגם בתקופת
שרת?" "אההה, לוי אשכול? משה סנה?" ניסיתי, "רגע, הוא בכלל היה
ימני, לא? טוב, אין לי מושג". "Aha!" שמח נורמן, "מזכיר הממשלה
היה איש מעניין מאוד בשם תיאודור קולק. אגב, אני הכרתי אותו
אישית. האם את יודעת היכן טדי נולד? זאת עובדה שלא כתובה בכל
הספרים, אבל הוא נולד בהונגריה. את מתחילה להבין למה אין רחוב
משה שרת בירושלים?"
"אה, לא ממש", התחיל להתנפח לי הראש.
נורמן פצח בשטף, כפותר משוואה אנליטית: "קסטנר ניסה לעשות דיל
עם אייכמן להצלת יהודים מהונגריה. הוא עצמו היה הונגרי. כשפרץ
הוויכוח האם קסטנר אשם או לא אשם, ניסה טדי קולק להוציא הצהרת
תמיכה של הממשלה בחפותו של קסטנר. שרת, ויצמן ובן-גוריון
התנגדו. כך יצא פסק-הדין שקסטנר חתם על עסקה עם השטן, ואחר-כך
רצחו אותו. טדי קולק, שבעצמו היה הונגרי, לא שכח לשלושה האלה
את יחסם לקסטנר, וכשהתמנה לראש עיריית ירושלים נקם את נקמתו
המתוקה: לשרת אין רחוב, ובן-גוריון וויצמן חולקים את אותו רחוב
נידח בגבעת שאול".
אהובה
איילה חזרה מהמקלחת לחדר, עטוית מגבת בית-חולים קצרה. מיד
הבחנתי בקעקוע שהוטבע באזור אינטימי, שלא ראיתיו עד היום: שם
של בחורה מתחת לפרח ורוד. "אהממ", כחכחתי, "מי זאת אהובה?"
היא שינתה נושא: "שאול כבר חזר מהקניון? הוא אמור לקנות לי
קורומפלק". "לא, הוא עוד לא חזר. מי זאת אהובה?" היא חייכה את
החיוך המפורסם שלה. "אההה... היא הייתה הבת-זוג שלי". "אהה",
איבדתי את כושר הדיבור ל- 10 שניות. "לא אמרת שיש לך חבר?"
"כן", ענתה, "אבל אמרתי לך שאנחנו יחד כבר 3 שנים ובאמצע
נפרדנו כמה פעמים, אז בין-לבין גרתי עם אהובה". "אוקי", ניסיתי
לצוות על הכרתי המסכנה לשוב ולפעול. "את צחי את אוהבת?" ניסיתי
לחבר את כל זה למונחים שאני מכירה. "לא ממש", היא התפתלה, "את
יודעת, הוא לא חבר לחיים, רק מין חבר כזה. את השם שלו בחיים לא
הייתי מקעקעת על הגוף שלי. אבל הוא ביקש ממני לעשות לו ילד".
"טוב", התעקשתי להישאר על קרקע מוצקה, "ומה לגבי אהובה, אותה
אהבת?" "כן, אותה אהבתי באמת", אמרה איילה, הפעם נשמע קולה
נובע מתוך מי-תהום אצלה בנפש. "היינו ביחד עד לפני שלושה
חודשים". "אז מה קרה? למה נפרדתן?" איילה חייכה בעצב: "כי היא
בכלא לשנה ושמונה. תפסו אותה מוכרת". "אווווויי", נאנחתי, "ומה
יהיה עכשיו עם הקעקוע? את בטח רוצה למחוק אותו". "חשבתי על זה
כבר", אמרה איילה בטון מעשי, "את רואה את הפרח שמעל? אז אם אני
ארצה, אני יכולה להוסיף עלה גדול מתחת לפרח, וזה יכסה את השם
שלה".
איסוף רשמים 2
בשעה שישבנו על כוס קפה ועוגיות מלוחות, סיפרה לי עליזה שהיא
"מרגישה בחוש" שהולכים לשחרר אותה הביתה תוך שבועיים, והיא לא
יודעת מה תעשה בעניין האינהלציה שהיא כה זקוקה לה. "פעם היה לי
בלון חמצן גדול בבית, של יד שרה", שחזרה, "אבל מנשה לא סבל את
זה. פעם אחת קיבלתי התקף רציני, הפעלתי את המכשיר, אבל יוק!
הוא לא עבד. מה התברר? מנשה התעצבן על הרעש, וניתק את הזרם.
רצתי מיד לרבנות... את צוחקת?! אני רצינית לגמרי! הם אמרו לי
שם שאם יש סכנת חיים, יש לי עילה לתביעת גט! אבל זהו, גמרנו.
ויתרתי וחזרתי הביתה".
טניה ניגנה בחדר הפסנתר את השיר המפורסם מצלילי המוסיקה על
צלילי הסולם של דו מז'ור. "אללי", נכנסתי לחדר בריצה, "את
נשארת כל הזמן על הטוניקה! את לא שומעת שכאן צריך להיות פה
מז'ור? יותר סוב-דומיננטה מזה לא יכול להיות, ואחר-כך יש
דומיננטה כל-כך מובהקת!" "אני כנרת, לא פסנתרנית", היא הביטה
בי, "אין לי מושג על מה את מדברת". "אז בואי ביחד", אמרתי לה.
וזה היה מדהים: היא, שבאה מכלי מלודי, השתלטה על המלודיה
בשניות, ואני, שבאתי מכלי הרמוני, כיסיתי את הליווי האקורדי
מהניסיון הראשון.
"כן, אני אוכלת, 3 ארוחות ביום!" שמעתי את רינה האנורקטית
מדווחת לחברה בטלפון. "בשביל זה הגעתי הנה, כדי לעלות במשקל".
לא פלא, חשבתי לעצמי. אחרי ששברה כל עצם אפשרית בגופה השדוף
והשברירי, הגיע הזמן שתעלה על עצמה כמה גרמים של סידן ושומן.
"בטח שאני משמינה", רינה המשיכה את השיחה, "את לא תאמיני איזה
בטן צמחה לי". בטן?! חשבתי לעצמי. לפני שעתיים סיפרה לי רינה
שבד"כ היא שוקלת 28 ק"ג, וכעת הגיעה למשקל המכובד ועצום
הממדים - 34 קילו. מה שנקרא - הכול בראש.
הצטרפתי אל סרגי, לצפייה בחמש דקות האחרונות של כדורסל מכבי
נגד פנטנאיקוס, סטייל מכבים נגד יוונים, לכבוד חנוכה. אל המתח
הצטרף זיאד, ופתח בדיון עם סרגי על מוצאו של המאמן של הקבוצה
היוונית: "הוא לא נראה יווני, מה הוא - קרואטי או יוגוסלבי?"
"אני חושב שהוא בכלל יהודי", ענה סרגי שלא מן העניין. "למה?"
הקשה זיאד, "מה הקשר ליהודים?" "ה-וויץ' בסוף השם משפחה", אמר
סרגי, "זאת סיומת של יהודים". "מה פתאום?!" מחה זיאד, וויץ' יש
בכל האזור הזה - קרואטיה, סרביה, הונגריה, יוגוסלביה - מה הקשר
ליהודים תגיד לי?!" הי-הי-הי, רציתי לצעוק, מה בכלל הקשר כאן
ליהודים? היהודים היחידים בחדר הם אני ואולי 2 וחצי שחקנים של
מכבי שרצים על המרקע!
עליזה נכנסה לחדר של ריפוי בעיסוק עם חולצה ביד. "תשמעי", היא
אמרה למרפאה-בעיסוק. "על החולצה השחורה ארי רקם לי פרח. על
החוצה הלבנה רקמתי חרוזים. עם החולצה הזאת יש לי בעיה. הבחורה
שמצוירת כאן נורא לא צנועה. או, זהו, גמרנו, יש לי רעיון". היא
משכה אליה את קופסת הטושים, והתחילה לעבוד. בסוף היא התחמקה
מהחדר, וחזרה כשהיא לובשת את החולצה. לרגע פערתי עיניים,
ובמשנהו פרצתי בצחוק פרוע: הבחורה החטובה שהייתה מודפסת על
חולצתה של אביבה כוסתה במשיכת טוש מכף רגל ועד ראש בחצאית
חסודה, חולצת שרוולים, וכובע בסגנון שנות ה-30.
"איך קוראים לך?" שאלתי את הבחור הערבי הנחמד שמנקה את המחלקה
כל יום בשעות הערב. "אנס", הוא חייך, מבטא את השם במלעיל.
"מה?!" שאלתי, בטוחה שלא שמעתי טוב, "איך אמרת שקוראים לך?"
הוא חייך בסלחנות: "נו, כמו בני סלע שלכם". "Uh-oh", חייכתי,
"אבל בטח בערבית יש לזה משמעות אחרת?" "כן", הוא אמר בהקלה,
"בערבית זה כמו, איך אומרים? הרגשה טובה, אווירה כזאת של
שמחה".
פלנטה אחרת
כן, כך אנו מתנהלים לנו, כמו משפחה גדולה ומאוחדת. משפחה
דינאמית, יש לציין, מאחר וכל שבוע משתחררים חלק מוותיקי
המחלקה, ובמקומם נקלטים מטופלים חדשים. ובכל זאת, אנחנו מין
מיקרוקוסמוס קטן, שבו כל אחד משתבץ לו בתפקיד חברתי.
צדוק הוא אמרגן אירועים ומצב רוח מטעם עצמו. הוא מארגן
פעילויות דת - הדלקת נרות, קידוש, שיעור בהלכה, ומנסה לסחוף
אותנו ל- gathering למיניהם: "בואו, אחרי האוכל נשב, נפצח
גרעינים, נגיד קצת דברי תורה"; "אתה משתחרר היום? בוא, נפתח
שולחן, נעשה לך מסיבת פרידה כמו שצריך". למי שרק מסכים או לא
מסכים (אני זכיתי לשמוע 18 פעמים), הוא מספר את סיפור הגעתו
למחלקה, כיצד חשב לירות לעצמו בראש, ואז הוריו באו לו בחלום
ושאלו אותו מי יגיד עליהם קדיש, וכשהשכים בבוקר לתפילה, לפתע
הראש התחבר בחזרה לגוף. והמקובל שפתח את הזוהר ושלח אותו
לאשפוז - "אני אשלח אותך אליו, קוראים לו הרב לוגסי, הוא פותח
את הזוהר וקורא אותך בפנים. מקובל גדול, צדיק". צדוק כבר
החליט: אחרי שישתחרר, הוא יתנדב במחלקה, ירומם את רוחם של
המטופלים, "שישלח להם הקב"ה מן השמים רפואת הנפש ורפואת הגוף",
הוא משנן, מבטא את הדגש בקוף ובשין ובנון ובגימל.
ארי הוא הטיפוס הנחמד, ה- nice guy של המחלקה. מתהלך בינינו
בנעימות, מחייך, אומר מילה טובה, מקשיב בסבלנות לתואנותיהם
וקשייהם של חבריו לגורל, ונותן מענה בחיבוק או בתשובה מתוך
הספרות המקצועית, עוזר למטופלים להשלים עבודות שהתחילו בריפוי
בעיסוק, מריץ צחוקים עם הצוות הסיעודי, ויודע הכול על כולם.
אביבה היא הסבתא החביבה והמבולבלת, זאת שצריך לדבר לידה לאט
ובקול רם. היא מצחיקה את כולם בדיס-אוריינטציה שלה, ומרשה
לעצמה, מפאת גילה, לא לדפוק חשבון: קונה לעצמה בובות מדברות,
רוקמת פרחים על חולצותיה, ולא מתביישת בכך שהיא זקוקה לעזרה.
מפזרת אופטימיות וחמלה והבנה בפזרנות של אדם שצבר הרבה ניסיון
וחכמה בחיים.
נורמן הוא אינטלקטואל קונספירטיבי. מתהלך בהרגשת חשיבות,
כצועד על עלי כותרת של ורדים שפוזרו לכבודו, ומתנהג כאחד שיודע
את המערכת לפניי ולפנים, או אחד שאבא שלו קנה את המחלקה. אם
יעלה הרצון מלפניו, הוא יפרוש בפניך שערורייה מתוך ספרו, או
יחוד לך חידה בלתי-משעשעת בסגנון בריטי מובהק. משתתף קבוע
בפעילויות המחלקה, אך ורק כדי להשמיע את קולו, או כדי להאציל
עלינו, האומללים, מיקרו.
סרגי הוא החפ"ש הפזמניק, שכבר הפך תקליט, ועוד כמה חודשים
הוא משתחרר. הוא יש לו זמן, הרי הפז"ם דופק. אז הוא לא ממהר.
מדבר לאט, מושך את המילים, משחק שש-בש, מכין מנה חמה, יוצא
לסיגריה. וככל חייל ותיק, יש לסרגי הבנת מערכת ותובנות, שאותם
הוא יחלוק איתך, כבעל בסטה בשוק שמזמין אותך בהרחבה לטעום
בחינם מפירות דוכנו, יודע שכבר עשה את היומית שלו. אבל! אם
(נדמה לו ש-) מישהו מזלזל בכבודו או בוותק שלו, או כשסתם נגמרת
לו הסבלנות - הפיוז קופץ ומתחילים בלגאנים.
טניה - היא בנאדם נורמאלי, ככה היא אומרת, לא משוגעת. "אני
חזקה, יש לי כוחות! אל תראי אותי כמו שאני ככה. אני תמיד הייתי
שמחה, אבל הוא עשה אותי ככה. הוא מחק אותי, הוא הקטין אותי,
הוא הרעיל את הילדים נגדי, הוא גרם לי להרגיש לא שווה, הוא לא
נתן לי להוציא כסף, הוא לא נתן לי את האוטו. תעני לי! תעני לי!
זה בסדר?!"
רינה היא אאוטסיידרית, כאן, כמו בחברה שבחוץ. כשהחבר'ה
יוצאים לעשן (בערך כל המחלקה חוץ ממני), אני רואה אותה מנסה
להצטרף, דקיקה והססנית, לא מוצאת את מקומה, וזקוקה נואשות
לפרטיות המקודשת שלה. אביה היה איש משרד החוץ, וסיפק לה ילדות
ארעית של מעברים תכופים ממדינה זו לאחרת. אף פעם לא נשארו הרבה
זמן במקום אחד. ארבעים ושתיים שנה היא סוחבת בעיית אנורקסיה,
והייתה בבחירה פילגשו של אדם נשוי, מבוגר ממנה ברבע מאה, לו
ילדה 2 ילדים.
סיגל, שבינתיים החליפה את נירה בתפקיד, היא מוקד הרעש
וההמולה. התנהגות נוירוטית, ילדותית, חסרת גבולות. באינטואיציה
של ילד, היא יודעת מה לעשות ואיך להתנהג כדי לזכות בתשומת הלב
וביחס שהיא כל-כך זקוקה להם כדי להרגיש קיימת. אבל בחוסר
מודעות של ילד היא לא מבינה עד כמה היא שקופה ומעוררת רוגז
ורחמים בשל התנהגותה.
דבי היא JAP לשעבר. אמריקאית ידידותית ומלאה, שכעת, בשנות ה-
40 לחייה, מרשה לעצמה לשחרר קיטור. "אני כל-כך כועסת", היא
אומרת במבטא אמריקאי מתנגן. "יש בתוכי כל-כך הרבה כעס, ואני לא
יודעת למה. אני כועסת על בעלי ועל ההורים שלי ועל החיים שלי.
למה דווקא אני צריכה לסבול ממאניה-דפרסיה?" התפלאתי כיצד קיבלו
אותה למחלקה בשעה שזו הייתה כבר במלוא הקיבולת. "ההורים שלה
תרמו את המחלקה", אמר לי מישהו בשקט, ואני חייכתי והבנתי איך
הצליחה דבי לקבל את הפסיכיאטרית הבכירה של המחלקה, ואיך העזה
להתקשר אליה הביתה באמצע שבת, על-אף היות הפסיכיאטרית שומרת
מצוות, רק כדי לקבל אישור לצאת כמה שעות מהמחלקה, כי הגיעו
אליה אורחים.
דורית היא המתבדלת. מפאת היותנו שכנות לחדר במשך זמן ארוך,
התקרבנו מאוד. אך משאר תושבי המחלקה היא מתרחקת, יוצרת חיץ
ברור, מתבודדת שעות ארוכות וקוראת. מחסלת ספרים סדרתית, קונה
וקוראת ספרים עוד לפני שמופיעה עליהם הביקורת במוספים
הספרותיים. היא נראית מסויגת ומתנשאת, מעדיפה לצאת לעשן
כשהמרפסת ריקה, לא מחייכת הרבה, מסתגרת עם בעלה ובנה בבואם
לבקרה. כמובן שמהר מאוד גיליתי שזהו רושם חיצוני שמסתיר
חוסר-בטחון ולב חם ומעניק. כמוני, היא נוטה לפתח קשרים קרובים
עם אנשים בודדים, ולא עם קבוצה גדולה. וכבעלת-ותק רב באשפוזים,
היא לימדה את עצמה לשאוב כוחות ממשפחתה הקטנה ומחברים קרובים,
מנפנפת ממחיצתה כל מי שמפריע לבריאותה הנפשית, כלומר, מרבית
שוכני המחלקה.
איילה אהובתי היא זאת שיודעת להסתדר. בחכמת רחוב ופיקחות
מולדת היא מנווטת את דרכה, ומשיגה בדיוק מה שהיא רוצה. היא
תדאג שהמנקה ישים בשירותים שלנו סבון יותר שווה, היא תפעיל את
כל מערך המטבח לחפש לה ריבת תות במקום אוכמניות, העובדת
הסוציאלית תעלה ותרד 4 פעמים במעלית כדי להעלות את כל הציוד
ששלח לה החבר, והמרפאה-בעיסוק תביא לה חרוזים בדיוק בצבע
שביקשה. ובאורח פלא כולם מבצעים את חלקם ברצון, בנכונות, לא
מרגישים מנוצלים או מתומרנים.
ומסביב לפלנטה הקטנה והמטורפת שלנו, מסתובבים להם לאיטם כמה
לוויינים, דמויות מעורפלות ושותקות, נוגעות-לא-נוגעות בחיים
המחלקתיים.
אפילוג זמני
ארי משתחרר. לא! מה אני אעשה כאן בלעדיו? מי ידבר איתי? מי
יסביר לי הכול על הכול - מתופעות לוואי של הכדורים שאני מקבלת
ועד לאופן פעולת הספרינקלים שקבועים בתקרה? מי ייטיב את ימיי
ושעותיי במקום הזה? פתאום מחשיך לי הנוף שנשקף מהחלון
הפנוראמי, והמחלקה העליזה נראית אפורה, משמימה. מוזר, איך לא
שמתי לב לזה עד עכשיו?
בלילה האחרון שלו כאן ישבנו ודיברנו. הייתה תחושת סופיות
באוויר, ועל-כן גם מתח חבוי, של משהו שצריך להספיק, שהלילה זאת
ההזדמנות האחרונה. הו, למה? למה?
"תגיד", שאלתי אותו, "שמת לב שיש דמיון באותיות בין השם שלך
לשם של הבן שלך?" "בוודאי", הוא ענה, "זה לא במקרה. היה לי
חלום כזה, כשהוא נולד, שהוא יהיה ממני, כמוני, אבל יותר טוב,
מין תיקון שלי, ולכן בחרתי שם שהוא אותן האותיות של השם שלי -
אריה, אבל בסדר אחר - אירה". "יפה", הערתי, "אבל איך גרושתך
הסכימה לשם עם משמעות כזאת?" "אה", הוא חייך, "לא הכול היא
יודעת. מבחינתה זה סתם שם יפה".
"איך היה במסיבת חנוכה של אירה?" הוא צחק: "הפושטק הזה, באמצע
ההופעה רץ אלי וצועק 'תראה אבא איזה סביבון גדול הביאו לנו!'
כל ההורים היו על הרצפה מצחוק". הוא הראה לי תמונות מהמסיבה
שצילם בפלאפון. "זה יצא קצת מטושטש, בגלל הרעד בידיים שיש לי
מהתרופה". הוא צחק שוב. "אתמול אמרתי ליוני, הרופא שלי: 'מה זה
הרעד הזה, הפכתם אותי לוויברטור!'" "תיזהר", אמרתי לו, "אתה
יודע שהוא דתי. אל תבהיל אותו". "דתי, דתי, אבל מבין עניין
מצוין, היוני הזה", ארי ענה. "את יודעת מה הוא אמר לי היום,
בשיחה שאמר לי שאני משתחרר?" "מה?" ארי הרצין: "אחד הסימפטומים
לדיכאון הוא איבוד החשק המיני. כשדיברנו היום על השחרור, הרופא
אמר לי שאני מתחיל לחזור לתפקוד נורמאלי, ושהוא שמח לראות
שחזרה לי גם התשוקה". ריצודי צחוק היו לו בעיניים עכשיו, אבל
הוא לא חייך. "אתה... אתה..." גמגמתי, "למה אתה מתכוון, ארי?"
"אני חושב שאת יודעת, מיכל", אמר ברצינות מחויכת, "ואם תמשיכי
להסתכל עליי ככה, עוד שנייה אני אונס אותך". גיחכתי: "ואתה
חושב שאחרי זה ישחררו אותך? ישר יזרקו אותך למחלקה סגורה".
"לא", הוא שיתף פעולה, "זה יהיה אונס בהסכמה". הוא גחן וחיבק
אותי, שואף את הריח של העור שלי, של השיער שלי. "אני מת על
הריח שלך".
רעש נשמע, התנתקנו במהירות, בדיוק כששני האחים התורנים עברו
לידינו. "מה אתם עושים כאן, בחדר-המתנה של הרופאים?" אחד מהם
שאל. "מדברים. זה עדיין מותר?" שאלתי בתמימות. "מותר, אבל לא
כאן. תעברו לחדר-יום".
כשהם הלכו, ואני חידשנו את פעילותנו, ביקשתי: "תגיד לי משהו
בצרפתית". "למה?" "כי אני אוהבת לראות איך השפתיים שלך זזות
כשאתה מדבר בצרפתית". הוא חשב רגע, ואמר: "יש שיר אחד, שפתאום
נזכרתי בו עכשיו, בגלל הסיטואציה הזאת". הוא הסתכל עמוק לתוך
העיניים שלי ושר בשקט:
L'amour que nous ne ferons jamais ensemble
est le plus beau, le plus troublant
le plus pur, le plus emouvant.
Exquise, exquise, delicieuse enfant
ma chair et mon ame, mon ange
עצמתי עיניים. "עכשיו תתרגם לי". "לא". "כן-נו-בבקשה..."
"טוב", הסכים, אבל הסתייג: "זה תרגום חופשי של עולה
חדש-מתיישן":
האהבה שלעולם לא נקיים ביחד
היא הכי יפה, הכי מבלבלת
הכי טהורה, הכי מרגשת
ילדתי העדינה, המתוקה
בשרי ונשמתי, מלאך שלי.
נאנחתי. הרכנתי את הראש. אחד האחים ניגש לראות מה קורה איתנו.
"הכול בסדר", דיווחנו לו, "נבוא בזמן לקחת את הכדורי שינה".
"זה לא פייר, פשוט לא פייר", קונן ארי, "למה עכשיו, למה כאן,
מכל המקומות בעולם?!" "אבל תודה", אמרתי, "שכל זה רק מוסיף ל-
last". "כן", הסכים בעצב, "אבל זה כמו להגיד שהשמש תזרח מחר
בבוקר". "תגיד לי, מה אתה מוצא בי - פסיכית עם קבלות ומחשבות
אובדניות?" "אין לך מושג, הא? את לא מבינה כמה את מהממת?" הוא
נעץ מבט בשפתיי. "את מ-ה-מ-מת. באמת. אני מרגיש בר-מזל שפגשתי
אותך". "יאללה", שברתי את המתח, "בוא נלך, נעשה סקס פרוע על
השולחן בחדר של יוני. זה ייתן לכם הרבה על מה לדבר מחר". הוא
צחק ונישק אותי. שוב ושוב ושוב. את המצח והלחיים והצוואר והבטן
והזוויות של השפתיים, שהוא קרא להן ממתקים, ובסוף את השפתיים
עצמן. "מצטער, בובה שלי, מאמי שלי, אנחנו חייבים להפסיק.
בשבילי ובשבילך. בואי נלך, ניקח כדור שינה, וננסה לישון קצת".
בבוקר הוא העיר אותי בנשיקה. התגנב לחדר ויצא בלי שאף אחד
הבחין. מי שלא התנסה בחוויה כזאת, לא יבין עד כמה היא מיוחדת.
עכשיו הבנתי שבעצם אין דרך אחרת להתעורר בבוקר. רק ככה.
הוא בא להיפרד ממני עם התיקים והמכתב שחרור. סיפר לי על החלום
שחלם בלילה: "שנינו על יאכטה, לבד בים, רק אנחנו והדולפינים
שמלווים אותנו. הספינה מפליגה בכוחות עצמה, ואני מרגיש את הגוף
שלך עם הגוף שלי..." הוא עצם עיניים וגם אני. "כבר המון זמן לא
היו לי חלומות. זה החלום הראשון שאני זוכר אחרי תקופה ארוכה.
ועוד חלום כזה... אני רוצה להגיד לך תודה על זה". "אל תלך",
התחננתי. לא ידעתי מה לעשות. הוא לחש בשקט:
Exquise, exquise, delicieuse enfant...
...ma chair et mon ame, mon ange
גחן אלי, ובלי לגעת, נישק אותי. שפתיים נוגעות, שפתיים נפרדות,
וזהו. נגמר. חיוך עצוב קופץ מהעיניים, והוא נעלם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.