לא אוכלת לא ישנה,
ניזונה מהדיכאון והעצב.

מאותו הכאב שמחק את החיוך מפניה,
עור ועצמות,
סיגריות נכבות.
אחת אחרי השנייה היא מדליקה,
לא מפסיקה,
לא נגמלת.
מחכה ליום שיגיע,
אולי במפתיע,
וישנה את עולמה.

פעם הייתה שותה בשביל הכיף,
היום שותה כדיי להעביר את הכאב,

תמיד היית העכשיו שלה,
אף פעם לא האחר כך,
אולי זאת אשמתה,
היא נעלה את עצמה.
ולשום דבר לא יכולה להיפתח,
משתנה עם הזמן,
זורמת עם המוזיקה.
שותה עוד שוט,
ונעלמת עם האורות.