אנחנו מתיישבים על כר הדשא.
העיניים שלך מציצות דרך חורי המסננת הקטנים,
הפנינים השחורות מנסות להשתחל החוצה מבעד לחריצי העיניים.
נשכבנו על הגב,
ועם המליחות של הים אתה מוצץ לי את הבהונות,
זה יכול להישמע ארוטי,
וזה נשמע,
לולא היה מדובר בהפגנת כוחניות סטנדרטית שכזאת.

את המלל הזה אנשים רבים לא יכילו בדרכם לעבודה, או יסתכלו
בשקיקה כיצד המים שבתוך שקית האינפוזיה רוטטים למרגלות המיטה
הנוקשה, כשהמילים חודרות פנימה.
אני חולקת אתך את אותו הראש,
את אותן המחשבות, את אותם הדחפים.
אף פעם לא התיימרתי להיות שונה או בעלת טוב טעם הטרוגני
כשלך,
ובכל זאת כשאתה מקפץ מקומה לקומה עם הערסל הזה שלך אני נקלטת
במערכת כאובייקט, (מבט מלמעלה וזה נראה כאילו אינני זזה,
או נושמת,
ולא מתהלכת בהליכה הטווסית ומנערת את השיער כשמדביקים לי סטיקר
אפור על חותם האף).

אנשים נודדים במעגלים סביבי, האווירה נעשית חנוקה.
אני כל כך משתדלת להוכיח את עצמי אל מול אנשים - שבמקום ליצור
אני רק משווה קו כל הזמן.
במקום לקחת את הפער העצום הזה ביני לביניהם ולינוק אותו אל תוך
השירה המחויטת שלי - אני טורפת אותו כמו ביצים ואת הבלילה
משליכה לתעלת הביוב מבעוד מועד, מפחדת להריח את השינויים
הגדולים שחלים עליי
(אני פסיבית לחלוטין רבותי, אין, ולו שמץ קטן של שיתוף פעולה
מצדי, כאילו כל המצב הסוראליסטי נכפה עליי) -

משכשכים רגליים ומושים את הנרתיק עם הפנינים השחורות בפעם
האחרונה.