בחרתי את חבריי בקפידה.
ישנם אנשים שלא יזכו לטוהר שכזה לעולם.
הלוואי ויכולתי לאחוז ברשת הביטחון הזאת לנצח... אבל אני לומדת
להרפות
להפרד. זה בלתי נמנע. זוהי דרכו של עולם.

תמיד הבטחתי לעצמי לגדול להיות אדם טוב ואמין.
ובעוד השנים חולפות על פניי והצלקות צורמות על קיומי, אני תוהה
לגבי מה שנשאר.
מי באמת מכיר אותי? האם זוהי זכות בכלל?...
עמדתי בחצר גדולה, נשענתי על מעקה והבטתי למרחק. הנוף היה
מדהים, לא ידעתי איך לעכל את כל היופי הזה.
לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש.
אנשים לוקחים דברים כמובן מאליו. שוכחים לאהוב באמת. לא נותנים
לעצמם להביט פנימה.
אומרים לי שאני מצפה ליותר מידי מאחרים, כי אני מצפה שהם ינהגו
כמוני, שיהיו אמיתיים.
האם עליי להסיק שבני אדם לא מסוגלים לשמור על כנות? לא מסוגלים
להיות רגישים לסביבה?
שמי שמסוגל נחשב לנדיר? לשונה? אולי למנודה אפילו?
אני לא רוצה להאמין בזאת!
אתה מפחד לתת את ליבך, נפגעת כל כך הרבה פעמים, וכשסוף סוף אתה
מעז, קורעים לך אותו לגזרים.
ואני אמורה להגיד לעצמי שזה מה שנועד לקרות? שלא יכול להיות
אחרת?

האוויר היה כה צלול בערב ההוא, חשבתי שאני חולמת, הם יצאו לחצר
בעקבותיי וצחקנו יחדיו בקול גדול, רקדנו, אהבנו אחד את השני
ואת כל העולם.
את השנאה נשאיר לשנים הבאות, לחדרים הסגורים.
כי העולם מאזן את עצמו, כי הלילות כה ארוכים והימים כה
ממוקדים... ורגעי תום הם התקווה של ממלכת הניכור.

אני לא רוצה ציפיות חסרות שחר
לא רוצה לשים גבולות
רוצה אמת
אהבה.

יש אנשים שלא יזכו לטוהר הזה.
אבל אני לומדת להרפות. להפרד.
כי אחרי הכל, זה בלתי נמנע, דרכו של עולם.
עולם שלקוח כמובן מאליו...