"נשק פרוק,בדוק ונצור, המפקד" נשמע מכל עבר שסיימנו את
האימונים במטווח.
"שלושים שניות מסדר מחוץ למטווח, טוסו!!" ותוך פחות מעשרים
שניות כולם כבר היו בחוץ, מחולקים לשלשות, כמו שצריך, עומדים
כמו פלס. "יפה" אמר המפקד שהוא מסתכל עלינו מהצל של המטווח,
עומד כמו מלך, בזמן שכמעט 40 מעלות בחוץ וכל כך חם לנו שאנחנו
נמסים לאט לאט.
"טוב יש לכם עכשיו הפסקת אוכל, עשרים דקות כולם אכלו, עשרים
ושלוש דקות כולם עומדים במסדר, אף אחד לא מאחר, מובן?"
"כן המפקד" כולם ירו מכל עבר, מתים כבר לשבת בצל, לאכול, לנגב
את הזיעה.
"משוחררים".
כולם רצו לסככה, לא יכלו לחכות להיות כבר להיות בצל, פתחנו את
מנות הקרב שלנו, כלומר לוף טונה עגבניה וחתיכה מסכנה של לחם,
למרות שבאותו רגע הייתי אוכל גם חול עם קצת לחם אם זה מה שהיו
נותנים לי.
קצת אחרי שהתחלתי לאכול נמרוד בא לשבת לידי
"מה קורה אחי?" ישר זרקתי
"אני לא יכול יותר" הוא השיב
"מה? מה קרה?" הנחתי את הלחם בתוך הקופסא המעופשת והסתכלתי
עליו
"לא מתאים לי להיות כאן יותר, אני לא יכול, אני נחנק, אני
סגור, אני רחוק מכולם. באמת שנמאס לי." נמרוד אמר
"לכולנו קשה, לכולנו חם, אבל כולם משתדלים, הכל בראש אחי, הכל
בראש, קשה להתרגל לשגרה המזויינת הזאת של הצבא, אבל זה עובר
כמו כל דבר"
"אתה לא מבין" התחיל נמרוד "אני פשוט לא יכול, אני מרגיש כאילו
כל שעה אני מת יותר ויותר"
"אני מבין טוב מאוד" השבתי מהר "אני מבין טוב מאוד"
נמרוד קם והלך לשבת בצד.
בדרך חזרה מהשטח ראיתי שיש מקום פנוי ליד מוריה, הדבר הכי טוב
שראיתי כבר הרבה זמן, כבר כמה ימים חיכיתי להזדמנות לדבר איתה,
כנראה שזה זה, באמת שאני טובע בעיניים שלה, הלוואי והייתי יכול
לשבת לידה עוד, הנסיעה באוטובוס המצ'וקמק הזה נראתה לי פתאום
קצרה מתמיד, בסוף הנסיעה גיליתי שהיא חוזרת איתי באותו
אוטובוס, דבר שפשוט עשה לי את היום.

אחרי ארוחת ערב, שכבר היום כמעט הגיע לסוף שלו והיינו במסדר
לפני השינה, העפתי מבט לנמרוד, לא מצאתי אותו, עד ששמעתי מישהו
אומר שנמרוד נשאר באוהל כי הוא לא מרגיש טוב.
שבאתי לאוהל כבר מוכן לישון ראיתי את נמרוד יושב שם, משחק קצת
עם הנשק שלו
"הכל טוב אחי?"
"באמת שנמאס לי, עזוב, נראה אותך מחר בבוקר, לילה טוב"
"חכה שנייה אני הולך להביא לך קצת מים ונסיים את השיחה הזאת,
סבבה?"
נמרוד לא ענה אבל אני כבר עפתי מהאוהל, בדרך למלא את המימייה
שלי בזמן שראיתי את כל שאר הבנים חוזרים גם הם מהמסדר, אמרתי
להם שידברו עם נמרוד עד שאני חוזר.
פתאום היו המון צעקות ואז בבת אחת בום רציני,ראיתי את כולם
רצים לאוהל בנים, שנכנסתי פנימה ראיתי דם מכסה הכל, ואת הגוף
של נמרוד מוטל על המיטה שלו, חסר חיים, חתיכות מהראש שלו
מפוזרות בכל מקום.
כולם היו בהלם, עד שפתאום בבת אחת כולם רצו החוצה והתחילו
לצעוק
"מפקד! מפקד! ירי באוהל בנים! חייל מת!"

חצי שעה אחרי זה כולנו עמדנו במסדר, בהלם מוחלט שדבר כזה קרה.
המפקדים הושיבו אותנו בצד והודיעו למי שלא ידע עדיין מה קורה
שנמרוד התאבד, הייתה לנו שיחה ארוכה עם הקב"ן ושיחררו אותנו
למיטות.
אף אחד לא באמת רצה לקם מהכסא שלו, כולנו ישבנו שם, מרוסקים
לחתיכות, אחרי היום הכי קשה שהיה לנו בכל החיים, מעכלים את
העבדה שאחד מאיתנו לא היה יכול לסבול את זה יותר, ולא הצלחנו
לעצור את זה.
למחרת בבוקר במסדר לפני היציאה הביתה לאף אחד לא היה כוח לזוז,
לאף אחד לא היה כוח לכלום, הנסיעה לתחנה המרכזית מהבסיס הייתה
כל כך שקטה.
עליתי על האטובוס הביתה והתיישבתי באיזה מקום ריק, פתאום מוריה
עלתה, שכחתי מזה שהיא איתי באוטובוס. ישר פיניתי לה מקום
לידי.
מוריה הסתכלה עליי שנייה והתחילה לבכות, חיבקתי אותה והשענתי
אותה עליי, בזמן שהיא נרדמה ואני לטפתי את השיער שלה.
האוטובוס לכיוון הבית התחיל לנסוע, הסתכלתי מהחלון על הדרך
והרגשתי את החופש, 48 שעות לפני החזרה לבסיס.
הקול של נמרוד לא יצא לי מהראש, הוא לא יוצא לי מהראש גם עד
עכשיו. הסתכלתי על מוריה באמצע הנסיעה,היא הייתה כל כך יפה,
נתתי לה נשיקה קטנה ונשענתי אחורה, עצמתי את העיניים וחשבתי על
נמרוד, על השיבה הביתה,על זה שאין לי כוח לכלום עכשיו ועל זה
שלחבק את מוריה זה הדבר היחיד שעושה לי טוב עכשיו.

הלוואי והנסיעה הזאת לא הייתה נגמרת בחיים.