את מולכת לחדרון קטן
מסביבך אנשים צפופים
ילדים קטנים בוכים
אמהות היסטריות
ואת שותקת
את יודעת שזה הסוף

דוחסים את כולכם
כאילו הייתם
חיות
התעללו בכם קשות
אישה מבוגרת שלידך
לא מדברת

פתאום מתחיל רעש
ונוזל לא ברור
יוצא מן התקרה
כמו מקלחת
את יודעת שזה לא מים

ואת נושמת אותו
הוא מחלחל לתוך גופך הקטן
ואת לא בוכה
את לא פוחדת

והריח שלו חזק
הוא מסחרר את ראשך
מערער את גופך החלש
את אינך יציבה
את נופלת

כולם מסביבך כבר שקטים
כבר אין יותר רעש
הגז ממשיך לזרום
את שרועה על הרצפה הקרה
ואת נושמת אותו
כי את יודעת
שכך או כך
זה הסוף

והם חסרי רחמים
ואין בהם טיפת חמלה
הם רוצים להרוג אותך
ואת לא בוכה
את לא פוחדת

והיית ילדה קטנה
והם לקחו אותך, באכזריות
ואת אמך לא תזכי לחבק
ואת אביך לא תזכי לראות
ואת אחייך הקטנים לא תשמעי צוחקים

     כי גם אותם הם לקחו...


                 

נכתב כמעט שנה לאחר המסע לפולין...
הזיכרונות לא מרפים...