זו אני ואלו מקצת החומרים שמרכיבים אותי.
קברת חיי ותחושת הניצחון על כל הקשיים וההתמדדויות.
לומר מדיי יום - תודה לאל.
להיות עייפה מלהתמודד בגיל 21 ולהתפלל לשותף במאבק.
למצוא אהבה ושמחה גדולה אחרי שנים של עצבות פנימית
ולאבד אותה ללא כל סיבה ראויה להבנה, למחילה.
והנה העצבות חוזרת, והנה הדמעות שוב חנוקות בגרוני
כל רגע של כל יום,
שוב הצורך להחלים ללא כל חזיון באופק.
האגואיזם משתלט משתק.
הנפש והרציונל מתחננים למנוחה. למעט חופש.
אך בכל מקום, בכל רגע של כל שעה החיים ממשיכים ומתארכים.
כך גם חיי חברתי הטובה המלווה אותי כבר שנים, בדידות.