למה באמת היה צונאמי? או כל ההוריקנים הללו אי שם?
...אולי מעולם לא ידעתם, אך הים מרגיש.
הוא יודע, מרגיש ושומע את כל המחשבות שלא נאמרות בקול, כל אותן
המחשבות הדמומות עם הגבול הדק שלהן למלנכוליה ממזרח ולאטימות
ממערב. כל אותם הלבטים, המתחילים במה אלבש מחר למסיבה? ויכולים
להיגמר בשאלת חיים ומוות.
אנחנו עומדים על המזח הרעוע, או יושבים על החול הרך בחוף,
ומביטים אל האופק, מהרהרים...והים מרגיש.
והים סופג.
מרגיש וסופג ועוטה עלינו גלימת השלווה הכחולה, ואנחנו נרגעים
ומחליטים ופותרים דילמות שרק יסתבכו עם הזמן.
לאחר שעה קלה, אנחנו נגררים בעצלתיים מהחוף, ועדיין, דרך עשן
המכוניות והמולת האנשים הממהרים, אנו מריחים את ריח המלח
המתקתק, שומעים את הגלים המתנפצים על הסלעים כלב של נערה,
וחשים את החול הנעים תחת נעלי הספורט שלנו.
פתאום הכל פשוט יותר.
ואנחנו ממשיכים. לפעמים חוזרים לאותו החוף בקיץ או בחורף ושוב
מהרהרים.
ושוב פעם הים מבין וסופג את הקדרות המלנכולית שלנו, כמו סוג של
פסיכולוג המייעץ לנו פשוט להירגע.
אבל כמה הוא יכול לספוג את יגוננו?
עד כמה הוא יכול לנחם אותנו?
...הרי גם הים מרגיש. והוא עוד ממלא שלל תפקידים- שומר על בעלי
החיים הימיים, מעביר את כל האוניות הגדולות והמאיימות, בולע את
זבל ממפעליהם של בני אדם, אך המטלה הקשה מכל היא ספיגת
עיצבונם של האחרים.
אז אל תאשימו את הטבע כשהוא מתפרץ מידי פעם, הוא לא תמיד מבין
שהוא מתפרץ לפעמים על חשבונם של אחרים.
הרי אף אחד לא יכול לספוג כ"כ הרבה.