הרים ירוקים, שקיעות מלאות תקווה, ציפורים העפות לעבר כל מקום,
זה הוא הנוף האדיאלי שנשקף מחלון כלאי הקטן.

הייתי כלואה במקום הנורא ביותר שנמצא במקום החופשי ביותר.
איש לא הכיר אותי, איש לא ידע את שמי, חטאי, עברי, הייתי
חופשייה לגמרי מכל דעה קדומה, כל חובה חברתית, יכולתי להיות
אני, אנוכית, מרושעת, אמיתית, ידעתי שאין זה משנה דבר כי איש
אינו מצפה לדבר.
וככה הייתי בהתחלה, לא דפקתי חשבון, לא ידעתי מה זה 'לא', לא
היה אכפת לי מאי ואיש לא גילה בי עניין, כל אדם לעצמו.
חשבתי שאז אני אדע אושר אמיתי, לעזאזל צפיתי למין אורגזמת אושר
מטורפת, הרי החוקים הורגים, חונקים ומאמללים אותנו.
התרגלתי לחיות בעולם נטול כוונות, עולם נטול שאיפות, חלומות,
כי כשכל דבר שאני רוצה מתקיים, לצפות זה כבר סתם בזבוז זמן.
בסופו של דבר כל מה שעשיתי היה לישון ולשקוע לחלומות חלולים,
חסרי תוכן.
ידעתי שלא אוכל להמשיך כך תמיד, אז יצרתי לעצמי חוקים מחדש,
הראתי  אכפתיות מדהימה לאנשים שרק עכשיו גליתי את שמם, חזרתי
לנורמה, קיוויתי, חלמתי, רציתי ואפילו אהבתי.
הייתי רוצה לסיים כאן, לומר שלמדתי את הלקח שמצאתי את אורגזמת
האושר שלי, אבל זה ברור לגמרי שההפך קרה.
עוד פעם הייתי משעוממת, חלולה, חסרת מטרה, הבנתי שאין לי
מקום.

מצאתי את המקום המדהים ביותר על פניי האדמה, ובו גם מצאתי את
המקום האיום ביותר שנמצא על פניי האדמה, טיפסתי הכי גבוה שרק
יכולתי, ויצרתי את כלאי שם.
כלואה בין אימה מוחלטת ליופי אלוהי.
דרך אגב, גם שם מנוחה לא מצאתי, אבל לצערי את הדלת נעלתי טוב
מדי.