הסתכלתי בדמות שנשקפה מהמראה מולי, היא כל כך לא דמתה למי
שהייתי פעם.
העיניים היו פרועות, זיפים כיסו את פניי, שערי מלוכלך, החולצה
מקומטת ובמכנס נראו קרעים לכל אורכו, בנוסף הופעתי הייתה
מתובלת בכמויות של בוץ לח.
ולחשוב שפעם נחשבתי לבחור הכי ייצוגי באזור.
עבר עליי לילה קשה, הסרחתי מזיעה, אדמה רקובה ודם.
אני זקוק נואשות למקלחת ארוכה, אבל הזמן דל, וכמו שאומרים,
המלאכה עוד מרובה.
שתיתי כוס מים אחת ויצאתי בשנית לחצר.
בשלוש שעות הספקתי לחפור ארבעה קברים נאים ועכשיו נשארו לי עוד
שישה.
התאמתי כל חלקת אדמה לגודל הגופה, כולן בעומק שווה, ומטר מדויק
מפריד בין חלקה לחלקה.
עם עלות השחר, סיימתי לחפור את החלקה האחרונה, והחלטתי להתחיל
במלאכת הקבורה.
בתפקיד השופט, התליין והכומר שימשתי אנוכי.
הסתכלתי על הגופות, הן נראו שלוות למרות העיוותים השונים
שהטלתי בהם.
לבי החמיץ בצר עם המחשבה שהם אינם סובלים יותר.
אבל למרות זאת התענגתי על עבודתי, גופה אחת סבלה מגפיים
מרוסקים, לאחרת הראש היה מוחזק בשארית הבשר, ואת השלישית עוד
שרפתי בחיים, אכן מקוריות וסובלנות רבה גליתי איתם.
הרמתי כל פעם גופה אחת ובעדינות רבה הכנסתי אותה לביתה החדש.
נהגתי בכולן בכבוד שלא הגיע להן והן אף לא זכו בו כשהיו בין
החיים.
כיסיתי אותן בעפר והקראתי תפילת אשכבה, האירוניה של המעמד
שעשעה אותי, הנה אלו שאלוהים לא יראה בהם כל צורך עוברים לוויה
בעלת סימנים דתיים.
עם שקיעת החמה עמדתי מול הקברים הטריים והתמוגגתי מעבודתי
המוצלחת.
ידעתי שיש משמעות לקיום שלי, ידעתי שאני מועיל לחברה, בלילה
אחד חיסלתי אדר שלם של חוטאים.
הוצאתי לפועל את צדק אלוהיי, מלתי את בקשתו החרישית, לא חסתי
על הבוגרים ואף לא על הזאטוטים, ידעתי שהשטן זורם בורידיהם.
לא הרגשתי צורך לנמק את מעשיי, לא הרגשתי דבר חוץ מגאווה על
הישגיי, שפכתי דלק במערת החוטאים וכמות נדיבה באזור הקברים,
הייתי צריך לוודא שהמקום יהיה מקולל ולא יהיה מוקד עלייה לבני
בליעל.
זרקתי גפרור בוער, הרמתי את האקדח וניגשתי לבצע את הוראתו
האחרונה של הכל יכול.
כששכך קול הירייה, ניתן היה לראותי שוכב בקבר העשירי, מטר
מדויק מהתשיעי, בעומק שווה לכולם.
האירוניה כבר לא שעשעה אותי, איך זה שעל אנוכי, עבדו הנאמן של
הרם מכולם, אין מי שיגיד תפילה אשכבה?
ולחשוב, שפעם נחשבתי לבחור הכי ייצוגי באזור.