היום זה כבר שונה. יותר קולח, קצת יותר זורם, טיפה יותר מובן.
המלים כבר לא סתם נפלטות החוצה, גם לא מתגלגלות לפעמים ומעזות
פה ושם. ויש ארועים, ופגישות, וכל מיני אנשים מסביב, שמדברים
ומקבלים תשובות.
לפעמים אני מוצאת עצמי באיזה שהוא חדר, עם עוד אנשים, ואנחנו
מתקשרים. הרבה קולות רמים, צחוקים ומלים, הרבה מאלו שלי.
ואני, מדברת איתם.
אני (?) מדברת איתם. אני?
מדברת? איתם? אני?
הקולות הופכים בשלב מסוים לזימזום רעשני, הם מגיעים אלי מעולם
אחר, שזז בהילוך איטי. לאט ובהדרגה, הכל מתגמד ואז נפסק
לגמרי.
הפרצופים שחייכו נמתחים בדאגה, מצפים, לא מקבלים ונלחצים.
מנערים אותי. שואלים, חוקרים אותי.
אני... אני מרוכזת בנקודה שחורה על הרצפה, די רחוקה מהספה,
קרובה לעקב אדום.
היא יכולה להיות סתם כתם צבע קטן, או טיפת מסקרה שנשפכה ברגע
של חוסר תשומת לב.
או אפילו יתוש קטנטן, שנמחץ, אולי מתחת לעקב האדום הנוצץ
שלידו.
אני והנקודה השחורה מדברות אחת עם השנייה. אנו שואלות זו את
זו, מה עושה נקודה שחורה קטנה על רצפת שיש מבריקה ולפעמים קצת
מחליקה.
ולמה היא נשארת שם.
אז היום זה כבר שונה,
קולח יותר, קצת יותר זורם, טיפה יותר מובן.
אבל לפעמים זה חוזר,
ושוב אני נקודה שחורה על רצפת שיש מבריקה
ולפעמים
קצת
מחליקה.
בלועזית: מבט לאחור. |
