זה היה יום רגיל כביכול. כל הילדים צועדים מחוייכים בדרך לגן
בטור, שבלונות, אחד אחרי השני; לחיים מפלסטיק.
אך משהו שונה קרה ביום הזה; ילד אחד הביט ימינה, הוא ראה את
הים.
הוא הריח צעדים יחפים של נאהבים בחורף, הוא הריח טיפות של
קרטיב שנמס למישהו מזמן.
הוא נעצר.
כולם תמהו, עינייו נצצו. הוא רצה לרוץ אל הים, אל החופש, אל
המים, אל הגאות.
הוא יצא מהשבלונה והתחיל ללכת. צעד אחרי צעד, כל צעד מהיר יותר
מקודמו, כאילו הוא רודף אחרי צעדיו שלו. הוא מצא את עצמו רץ,
בלחיים סמוקות עם דמעות של אושר וחופש נוצצות עליהן. עינייו
ברקו.
הוא יכל לחוש כבר את הריח המתקתק של כל גל וגל, את הליטוף של
החול החם בין האצבעות החשופות,
אך פתאום, הוא נתקע בגדר התיל;
דמעות של אושר הפכו לדמעות של דמו, והן כמו לא נצצו, עכשיו הן
נזלו, הכתימו את בגדיו.
אך הוא לא התייאש, הוא נצמד אל הגדר, מנסה לעבור דרכה, כל גופו
הקטן מגואל בדם, דם של גיבור, דם של ילד שניסה. הוא נחתך
בבטנו, פצע שבוודאי ישאיר צלקת.
בראש הטור, עומדת הגננת. היא רק מחייכת, חיוך עצוב במיוחד,
חיוך עם שני קמטים משני הצדדים שהפכו אותו ליפה כל כך, גם לה
נוצצת דמעה אחת, אפרפרה, אבל דמעה. היא מחזירה אותו לשבלונה,
היא חייבת להחזיר אותו לשבלונה.
היא חוזרת למקומה בראש הטור, החיוך עדיין נשאר, והקמטים רק
מייפים אותו.
היא מתחילה ללכת, אל הגן, ומלטפת צלקת שיש לה בבטנה ממזמן. |