New Stage - Go To Main Page


זה היה יום רגיל כביכול. כל הילדים צועדים מחוייכים בדרך לגן
בטור, שבלונות, אחד אחרי השני; לחיים מפלסטיק.
אך משהו שונה קרה ביום הזה; ילד אחד הביט ימינה, הוא ראה את
הים.
הוא הריח צעדים יחפים של נאהבים בחורף, הוא הריח טיפות של
קרטיב שנמס למישהו מזמן.
הוא נעצר.
כולם תמהו, עינייו נצצו. הוא רצה לרוץ אל הים, אל החופש, אל
המים, אל הגאות.
הוא יצא מהשבלונה והתחיל ללכת. צעד אחרי צעד, כל צעד מהיר יותר
מקודמו, כאילו הוא רודף אחרי צעדיו שלו. הוא מצא את עצמו רץ,
בלחיים סמוקות עם דמעות של אושר וחופש נוצצות עליהן. עינייו
ברקו.
הוא יכל לחוש כבר את הריח המתקתק של כל גל וגל, את הליטוף של
החול החם בין האצבעות החשופות,
אך פתאום, הוא נתקע בגדר התיל;
דמעות של אושר הפכו לדמעות של דמו, והן כמו לא נצצו, עכשיו הן
נזלו, הכתימו את בגדיו.
אך הוא לא התייאש, הוא נצמד אל הגדר, מנסה לעבור דרכה, כל גופו
הקטן מגואל בדם, דם של גיבור, דם של ילד שניסה. הוא נחתך
בבטנו, פצע שבוודאי ישאיר צלקת.

בראש הטור, עומדת הגננת. היא רק מחייכת, חיוך עצוב במיוחד,
חיוך עם שני קמטים משני הצדדים שהפכו אותו ליפה כל כך, גם לה
נוצצת דמעה אחת, אפרפרה, אבל דמעה. היא מחזירה אותו לשבלונה,
היא חייבת להחזיר אותו לשבלונה.
היא חוזרת למקומה בראש הטור, החיוך עדיין נשאר, והקמטים רק
מייפים אותו.
היא מתחילה ללכת, אל הגן, ומלטפת צלקת שיש לה בבטנה ממזמן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/9/07 23:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובלי אורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה