נסעתי עם הרכב שלי ככה ברחובות לוד.
ממש הארלם אני אומר לכם, חברה מסתובבים עם טייפים ענקיים
וצועקים ראפ באמצע הדרך, אורות אדומים מנצנצים, זונה מרוחה
כולה בליפסטיק בפינת הכביש.

המשכתי עוד קצת, עצרתי באיזה מגרש חול, פשוט ראיתי שם דוכן
פלאפל מעניין והייתי מה זה רעב.
בדרך מהעצירה לדוכן, ראיתי מזרקים זרוקים, מאוד נזהרתי כי
הייתי נעול בקרוקס הפתוחים והכתומים שלי שנקנו כמחווה לאנשי
האנטי התנתקות. בכל מקרה, המוכר בקיוסק נראה כאילו שהוא זה
שהשתמש וממש עכשיו בכל המזרקים האלה.
הפלאפל היה טעים, מאוד אפילו, רק היתה לי בעיה אחת, היו לי רק
שטרות של  מאה דולר בכיס, אז בנוסף למנה הוא כבר נתן לי עוד
מנה... הוא היה מרוצה, בכל זאת עסקה טובה...

הריח של העיר הזאת מאוד מוזר, אולי זאת הארומה של שילוב
אתיופיה, קייב ופלסטין שנתנה לי להרגיש קצת חוץ לארץ עולם
שלישי, מאוד לא שינקין כזה.
חזרתי לרכב והמשכתי במסע, התגלגלתי ככה בלי להתכוון לנמל
התעופה.
השומר בכניסה שאל אותי מאיפה אני מגיע ואמרתי לו שמלוד.
משהו לא נראה לו ועם הרבה טקס בישבן הוא אמר "לוד זה כאן"
מאיפה אתה הגעת.

יש עיר כזאת ושמה לוד, רטנתי, אני לא אשם שאני מגיע משם.
מבט ההפתעה לא עזב אותו כל הדרך וחזרה מבדיקת תא המטען.
ממש מזל שהטמנתי את המנה בתוך כיס המכנסיים צמוד לדרכון.

בדלפק, אמרתי לדיילת שנשארו לי אלף שבע מאות דולר, וזה צריך
להספיק לי לטיסה וגם לשהייה.

"למה יש לך כרטיסים ובאיזה שורה שאלתי", היא הרגישה מבודחת
מהשאלה וכמעט קראה לאחראי, אבל בסוף הניפה את צמתה בחזרה אלי
בתנועה שכל כולה אמרה שהיא מחליטה לטפל בי בעצמה.

"לא אמרת לי כמה זמן אתה רוצה להעדר מישראל" היא שאלה בהתחכמות
והוסיפה "כרטיס הלוך חזור יותר כדאי. "באמת לא חשבתי על זה,"
עניתי, "אני מאוד ספונטני, אפשר להציע לך מנה? "

טוב, אולי את המשפט האחרון הזיתי, לא יודע.
בהמשך אני מוצא את עצמי בטיסה לציריך, תהיה שם עצירה ברומא,
אני מקווה שאני לא אתפתה שם לדיוטי פרי, המחירים מאוד יקרים.

אני נזכר עכשיו שכשהיא שאלה אותי מאיפה אני מגיע ואמרתי לה
שמלוד, היא אמרה לי שאולי כדאי לי לנסות את באזל.
בתור עיר צדדית ומאוד לא חשובה בהסטוריה, היא חושבת שהמחירים
יהיו סבירים ויהיה לי הרבה זמן לשבת על המרפסת, להרהר, זה גם
יכול להיות מאוד חסכוני, משהו כזה...