היא שכבה מאה שנים בתוך ארון מתים מזכוכית
מחשבותיה ורגשותיה קפואים, לא מטרידים
והוא, חיפש אותה בכל מקום, בליבו תקווה נצחית
רגשותיו כואבים וגועשים כספינה בסערת ימים

הגמדים כבר שכחו אותה מזמן, עברו לעיר
או לממלכה אחרת
גם לחיות היער נשאר רק זיכרון רחוק
על נסיכה זוהרת

הוא מעולם לא טעה בזיהוי, איך אפשר
אמת, הוא לא פגש בה מעולם - אך כל כולה היה מוכר
כל תו פנים, כל הגה, כל זוית חיוך נסתר
היו הם בנבכי נפשו מאז שרק זכר

בלב מדבר צחיח, פגש בה יום אחד פתאום
לא היה מובן לו, איך מציאות הפכה פתאום חלום
הוא נשק לה והוציא מפיה התפוח המורעל
יום בודד אחזה בזרועותיו והלכה לעבר הגורל

היא לא תשוב! ליבו שתת דם, גופו הרגיש נבגד
כל מנעמי הממלכה לא יכלו לכאביו
אף נדודים על פני ימים רבים ועושר ניצחונות
לא השכיחו טעמה המר של הגדולה בהחמצות

הוא המשיך בחייו ופגש נסיכות
חלקן דומות יותר אליה, חלקן ודאי פחות
גם עבורו הפכה היא לזיכרון רחוק
אגדה של ילדים בטעם מר-מתוק.

וכעבור עשור שנים, בעולם כמעט אחר
התעורר ליד אגם, לנוכח אור זוהר
היתה זו נסיכה אחרת בארון מתים מזכוכית
יופיה חודר - דוקרן של קרח, את ליבו הרטיט

היתכן כי טעיתי בזיהוי, נחרד והתרגש
האם לשווא תקוותי פעם נשרפה באש ?
למוד נסיון עבר פתח, לאט לאט, את הארון
את כל חומו הרעיף ברוך, עד יעבור הקיפאון

היא קמה ושלחה אליו חיוך ללא מילים
כישפה אותו בלי הגיון, כבמטה קסמים
אך גם הנסיכה הזאת כלל לא היתה תמימה
רק יצאה מהארון הקר וכבר היא נעלמה

לפתע, כמו מכת ברק, הבין את גודל אסונו
לא רק אותה הרעילו - אלא גם את נשמתו
כיצד נסיך שכל כולו הוא חום ללא גבולות
חושק בנסיכה עם לב קפוא ובנשיקותיה הקרות ?

מדוע לא אמרתם מעולם לנסיך בצערו
את שידעתם ולא היה ידוע בנבכי נפשו -
שליבה של שלגיה קפוא היה תמיד
עוד לפני שכל גופה נכלא בארון זכוכית..

ורק דבר אחד עוד לא הבין מהאגדה
אולי שנים רבות תהיה זו עבורו חידה
האם ישנן גם נסיכות עם לב פועם וחם
אשר כלואות בתוך ארון זכוכית, ממש כמותן ?

נפשו לעולם לא תדע מנוח
גם אם ילחם בכל הכוח
במה יבחר? ארון זכוכית או לב בוער
הרי - מעולם הוא לא ידע להתפשר

ואולי יום אחד יגיע זמנו
לנפץ את ארון הזכוכית שלו
בו היה לכוד מאז ומעולם
ולמצוא נסיכה בשר ודם