המטוס ממריא כל יום יומיים,
מתחרה בציפורים אדומות הכנפיים
ואני צונח, צונח
מצטרף לשמיים כאורח.

קופץ על הספה,
מדמיין אותי הולך על התקרה,
כשהראש משפשף את השטיחים.

הראש לא חושב, הכל שקט בפנים.
התגעגעתי.
אולי נשיקה? חיבוק?
בקושי מילה שלחת לעברי.

נכנסתי לקופסת הברזל שלי,
כל היצירות שלי מוגנות שם,
כל הלבטים שלי מתנגשים שם,
כל הידיים שלי מנסות לצאת מבעד לקורות המתכת.

העור לא מרגיש, הנוזל מתחתו מבעבע.
השתעממתי.
אולי בדיחה? צחוק?
בקושי חיוך שלחת לעברי.

התלבשתי נורמלי בערב ההוא,
לא תיאמתי את הארון עם תקופת החגים.
ניסיתי לצייר לכבודך,
אבל
הצבע נשפך מהציור, דלף למסגרת.

מנסה להיזכר איך מגדירים את החופש,
אולי אוויר? נשימה עמוקה?
ובקושי מבט שלחת לעברי.

כל מחשבה עלייך מזכירה לי
שאני כלוא,
ואת בחוץ.
לא מחכה לאנשים ששכחת.