(ותודה לאביעד ל. המקסים, על כל הליטושים והעריכה. לא קל,
הא?)

13.8. תאריך שכזה. תאריך שמחזיר אותי אחורה. תאריך שגורם לי
לחשוב על יום קייצי אחד, לפני די הרבה זמן, יום שהיה "יום כיף"
בפתח תקווה במהלך החופש הגדול. ואיך שבילינו יום שלם ביחד ואז
הוא סיפר לי שהוא עובר לקנדה. לתמיד. ולקח לי זמן לקלוט את זה,
שהוא עוזב ואני לא אראה אותו יותר. ובאותו יום, הוא סיים
תקופה. תקופה שלמה שלי ושל דני.

התקופה הזאת התחילה בזמן שהיינו בגן. גן חובה. אין לי הרבה
זכרונות מגן חובה, רק שאת דני אני זוכרת בבירור. הייתה לו
תסרוקת מוזרה וקול צפצפני. היינו משחקים יחד תופסת. הוא היה
צוחק על הקוקיות שלי. הייתה לו חברה בלונדינית עם עיניים
כחולות שקראו לה ברקת. הוא היה מספר לי שהוא אוהב אותה, ומבקש
ממני לשים את הציורים שהוא צייר לה במגירה. הסכמתי, ובתמורה
הפכתי לשותפת סוד נאמנה. היינו עושים "החלפות"- הוא היה נותן
לי סוכריות טופי-חלב, ואני הייתי נותנת לו סוכריות
טופי-פירות.

זה המשיך לאט-לאט כשעלינו יחד לכיתה א'. היינו באותה כיתה.
ישבנו יחד. בכיתה ב' זכינו באליפות החשבון. הוא היה הנציג
הזוכה של הבנים ואני הייתי הנציגה הזוכה של הבנות. הזמנתי אותו
לגלידה אצלי בבית, כדי לחגוג את הניצחון. אני עדיין זוכרת את
הטעם של הגלידה הזאת. וניל מתקתק. אמא הוסיפה דובדבנים
מסוכרים. הוא היה הבן הראשון שהיה אצלי בבית. מאז, נהג להגיע
אליי פעם בחודש לפחות. היינו מכינים יחד שיעורים, משחקים
במשחקי קופסא, ומאוחר יותר גם במחשב. רוב הזמן, הייתי מנצחת
אותו וגם נהנית מזה. בכיתה ד', דני התחיל שוב להתעניין בבנות.
היו לו כמה וכמה חברות, שאיתן הוא בילה שבוע בממוצע. הוא הבן
הראשון שהתנשק בלחי והלך יד ביד עם מישהי. את כל זה, הוא סיפר
לי - שותפת סודו הנאמנה.
בכיתה ו', הכל נגמר, כשהוא הציע חברות לחברה הכי טובה שלי. היא
סירבה. הוא התעצבן והציק לה, לא הקשיב לקול ההגיון, או לי. היה
מתרוצץ אחרינו בהפסקות ובאמצע הקלס שואל "למה"? לא עזרו כל
ההסברים. ניסיתי להגן על חברתי, ורבתי עם דני. אמרתי לו שגבר
שלא יודע לקבל "לא" כתשובה, הוא לא גבר. ואני, עם גברים שהם לא
גברים, לא מתעסקת. (החלטה די נחרצת לילדה בכיתה ו', אבל כבר אז
הייתי החלטית.)

עברנו לחטיבה. שנתיים של ניתוק. דרכינו נפרדו. אני שומעת מפה
לשם סיפורים על דני, שמתעסק עם המון בחורות בחטיבה. אחותי ואח
שלו עלו ביחד לכיתה א'. מדיי פעם ראיתי אותו כשהוא בא לאסוף את
אחיו. הוא מחייך אליי, מחליף כמה מילים, ופה זה מסתיים. נו
טוב.

תיכון. מתלבטת באיזה תיכון לבחור. אמא שלי ואמא של דני מבצעות
איחוד מחדש באסיפת ההורים של האחים שלנו ומתחברות. אמא של דני
מספרת לאמא שלי שדני נרשם לתיכון מדעי בתל אביב, ברמה גבוהה.
אמא שלי מספרת לי את החדשות. אני, ייצור מדעי והישגי שכמותי,
מתפתה. אמא מספקת את הדחיפה האחרונה, ומעודדת אותי להתקשר
לדני. אני מתקשרת אליו. אנחנו מדברים שעה. הוא מספר לי על היום
הפתוח שפספסתי, על המורים, האווירה, האנשים. הוא מספר לי כמה
טוב לו, ומבטיח לי שגם לי יהיה טוב.
דני עמד בהבטחתו. תקופת התיכון ההיא הייתה המאושרת בחיי. באמת.
היינו יחד. יחד, אנחנו נוסעים באוטובוס. יחד, אנחנו לומדים
בכיתה. יחד לא זוגי, אבל יחד קרוב. כמו אחים. דני מציג אותי
בפני כולם. דני מארגן יציאה לגיבוש עם הכיתה. דני מכיר לי את
החברה שלו, שלימים הופכת לחברה הכי טובה שלי (עד שאני נתקעת
בין שניהם בפרידה). דני מתייעץ איתי לגבי החברות שלו. הוא אומר
לי שאני תמיד צודקת. אני מחייכת, אבל עדיין לבד. אין לי
אף-אחד, אבל אני לא מרירה, בעיקר כי אני רואה אותו שמח ומאושר,
ואני שמחה בשבילו. הוא אומר לי שאני הידידה הכי טובה שלו, שאני
כמו אחותו ואני אכן מרגישה ככה. אני מבקרת אצלו בבית, מרגישה
כמו בת משפחה. הוא מתוודה שהעצות שלי חשובות לו. שהוא מוכן
לעשות הרבה בשביל עצה ממני. אני אומרת לו שאני תמיד כאן
בשבילו. הוא מחייך אליי. אנחנו לומדים יחד מתמטיקה. (מתמטיקה
היא הצרה של כולם בתיכון, לא?) הוא צוחק איתי ואומר שלמרות
שאנחנו לומדים יחד, אני משיגה ציונים יותר טובים ממנו. אני באה
לעזור לו ללמוד ללשון. הוא נכשל ונאלץ לעבור מבחני קיץ. הוא
מסנן שלעולם לא יעשה בגרות בלשון. אני מגחכת ואומרת לו שלשון
זה מקצוע חובה לבגרות. הוא אומר שלא איכפת לו, אבל מקשיב
להסברים שלי, ואומר לי שאני מורה טובה. אני מחייכת. הוא מלטף
לי את השיער. דני ואני מתכננים ל"ג בעומר לכיתה. דואגים שהכל
יהיה מוכן למנגלים. יוצאים לקניות יחד - אני עם רשימה מסודרת
וכסף ספור בשקית, הוא עם רצון טוב לעזור וכוח להרים שקיות. הוא
מציע לי בסחיבת הדברים. כן, קשה לי, אבל אני חורקת שיניים
ומסרבת. דני מתעצבן, כי הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע שקשה
לי, ואז, בצחוק מתגלגל, מרים אותי יחד עם כל הדברים. אני צועקת
"משוגע" בהפתעה והוא ממשיך עם הצחוק המתגלגל ומדביק גם אותי.
יומולדת 15. דני מארגן לי מסיבת הפתעה. אני חושבת שזה היה אחד
מימי ההולדת היותר טובים שלי, אם לא הטוב ביותר. דני מחכה לי
עם זר פרחים מתחת לבית, הפרחים הראשונים שקיבלתי מבחור.
אני זוכרת את היומולדת 15 שלו במעורפל. הם היו על ארגזים באותה
תקופה. הוא לא חגג, לא רצה. קניתי לו מתנות, המון מתנות... בין
היתר, ספר "300 עצות להתחיל עם בחורות." קראתי אותו לפני שנתתי
לו אותו. הכל היה מצחיק שם וקיטשי עד אימה, אבל על הספר כתבתי
לו הקדשה "זה, בשביל שתסתדר שם עם הקנדיות כשאני לא אהיה
באיזור". הוא חייך וחיבק אותי. ובדמעות הבטחתי לו שאף-פעם לא
אשכח אותו. הוא חייך אליי ואמר שהוא גם אף פעם לא ישכח אותי,
אבל אני בטוחה שהוא שכח.


"ELA BAY BAY!!! SEE YOU AS SOON AS I CAN DANI".
ה-SMS האחרון. (מהתקופה שהפלאפונים לא היו תומכי עברית)


הוא באמת לא עשה את הבגרות ההיא בלשון בסוף. למעשה, הוא לא עשה
בגרות בכלל. גם לא צבא. הוא בקנדה ואני כאן. יבשות שונות,
והקשר התנתק.
אבל תמיד, תמיד, ב-13.8, אני חושבת על דני והעיניים דומעות.
אפילו עכשיו.