היא הייתה מדביקה את הטבע בעזרת דבק-מגע צהוב עם פקק אדום
בצורת משפך-כמו-של-קצפת-של-עוגות שהיה כתוב עליו באותיות
שחורות וגדולות ווהוו, כאילו כדי להדגיש את התענוג שבהדבקה
הפסיכודלית של פוטונים זה לזה ולשולחן.
היא התנגדה נחרצות לצלוטייפ, למרות שהאסכולה הדוגלת
בדבק-סרט-שקוף ניסתה לשכנע אותה כאילו הווהוו לא ידידותי
לסביבה.
"החומר שלו לבן כמו שמיים, כמו טוהר. זה זך ונקי - ובעת ובעונה
אחת לא מסתתר, לא מצטנע, לא מעמיד פנים - הוא אומר: 'כאן היה
שבר. עכשיו הוא מתוקן. בזכותי'.", כך הייתה אומרת.
תמיד הוא היה אצלה בתוך הפאוץ', ליד הגומיה של הקוקו ומאחורי
בקבוק המים השמנמן, הממולא במי-ברז צלולים-עכורים של ירושלים.
והוא תמיד היה מוכן לפעולה - מתואם לחלוטין עם עינה הזריזה ועם
ידה החדה (שגם היו מתואמות זו עם זו, ברור).

פעם אחת היא ראתה זוג אוהבים בריב קשה ונורא. לידם עמד איזה
ברנש נמוך-קומה וניסה למתוח ביניהם דבק-סרט-שקוף. הוא הזיע
ניגרות וניסה להדביק שוב ושוב את הקרע, אף על פי
שהדבק-סרט-שקוף נפל כל פעם מחדש, מיד לאחר שהודבק.
לבסוף הוא פעל בשיטה הסודית של האסכולה שלו - קיפול
הדבק-סרט-שקוף על עצמו והדבקת הבקע על ידי הצמדה של
הדבק-סרט-שקוף על שני צדדיו. אבל גם זה לא הלך, כי התהום שבין
האוהבים כבר נהייתה גדולה מדי.
לאחר כשלון מהלך זה, הרים הברנש את ידיו בצורת
נמאס-לי-לשחק-אותה-בחור-טוב-תעזבו-אותי-בשקט והסתלק, מה שהמריץ
אותה לגשת את האוהבים ולשלוף את ההווהוו מתוך הפאוץ' הכחול
שישב בנחת על בטנה.
היא פתחה את הפקק האדום והצמידה את גופו הצהוב של דבק-המגע
ללבבות האוהבים. היא החזיקה אותו כך במשך מספר שניות ואז,
בעזרת ידיה, היא הצמידה בכל כוחה את שני בני הזוג זו לזה
ולחומר הלבן של הדבק.
"אל תזיזו את הלב שלכם. אפילו לא בשביל לשאוב, לפמפם, לדפוק או
לפעום", ובתשובה לשאלה למשך כמה זמן ענתה "כמה שצריך", והלכה
לה.

פעם אחרת ראתה באמצע אוגוסט עלים נושרים מפירות ההדרים. כמעט
בלי מחשבה נשלחה ידה אל הפאוץ' ואל דבק-המגע הצהוב עם הפקק
בצורת משפך-כמו-של-קצפת-של-עוגות על מנת להדביק את העלים בחזרה
אל עץ הברוש (שהרי היו אלה עלי ברוש, שכידוע אינם שייכים לא
לאדמה ולא לפירות ההדרים), אולם למרבה הזעזוע בתוך הפאוץ' היו
הגומייה של הקוקו ובקבוק המים השמנמן בלבד ופיהם סגור ומסוגר,
כך שהשאלה המצלצת "איפה הוא?!" נותרה ללא כל מענה.

היא חיפשה אותו בתוך כיסי המכנסיים הסגולים ובתוך הכיסים
התכולים של הפליז (גם הסודיים), אבל הוא לא היה שם. היא חזרה
לחדרה וחיפשה במגירות של שני השולחנות הירוקים וגם על המיטה
הכפולה - מתחת לשמיכות ולסדינים ובתוך החריץ שבאמצעיתה.  היא
חיפשה על המדפים, בארון, בעציץ הנענע המגודל שעמד על אדן המקרר
הקטן. וגם בתוך קופסאות הדיסקים הישנות ובתיקים. אבל ההווהוו
לא היה בשום מקום מן המקומות המוזכרים לעיל.

גלמודה וחסרת דבק היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות, שואלת
עוברים ושבים אם מישהו מהם ראה את ההווהוו שלה.
חלקם צחקו, אחרים נתנו לה מטבעות כסף והציעו לה להפסיק לשתות
ולהסתמם ומעט מן האנשים הסתכלו עליה קצת מוזר, גיכחו לעברה
והצביעו עליה.
הברנשים הללו היו בדרך כלל נמוכים ובעלי קולות גבוהים, והם לוו
על ידי גברים ונשים בעלי גובה נורמלי כמוה. היא חשבה שהיו אלה
ילדים, אבל מדי פעם הבזיקה במוחה ההכרה שכולם מאסכולת
דבק-הסרט-השקוף - אף על פי שמיד לאחר מכן הייתה מדחיקה את
המחשבה וחוזרת לחשוב שאלו הם בסך הכל ילדים.

מדי פעם הייתה נאנחת כשהייתה רואה את הסדקים שבטבע - אותם
סדקים שעתה אינה יכולה להדביק ולתקן עוד. על חלק מהם היו
תלויים דבק-סרט-שקופים, מדולדלים ובלתי אפקטיביים בעליל, כמו
כוסות-רוח להלך צמא במדבר או כמו שירים אחרי מלחמה.
הדבק-סרט-שקופים היו מחייכים אליה בחיוך מלגלג ובלתי-דביק
ואומרים האו-האו בפה מלא שיניים חיוורות ושקופות.

היא נזכרה איך שכשהייתה קטנה הייתה משחקת עם שאר הילדים
ב'להוריד את השיער לג'וליה': הם היו תופסים את ג'וליה (ילדה
אחרת. צהובת עיניים וכחולת שיער. קטנה עד גיחוך.) ומחזיקים
אותה חזק חזק בידייה וברגלייה. אחד מהילדים היה בא ומדביק על
חלק משערותייה צלוטייפ שקוף ואז היה מרביץ עליו חזק כדי שיתפוס
טוב את השערות. ילד אחר היה מנסה להוציא את הצלוטייפ ואגב כך
לשלוף חלק משערותיה מתוך הקרקפת. אם נכשל שלוש פעמים, היה ילד
אחר מנסה לתלוש אותו - וכך שוב ושב, עד שהופרד הצלוטייפ
(והשיער) מהראש והילדים צחקו וצהלו ונהנו עד מאד. יש לציין כי
בדרך כלל היא הייתה מצליחה להוציא את הצלוטייפ כבר בניסיון
הראשון והייתה אפילו אלופת השכונה הבלתי-מעורערת ב'להוריד את
השיער לג'וליה'. לאחר כל משיכה מוצלחת כזאת, היו הילדים
מדביקים צלוטייפ חדש על חלק אחר משיערה של ג'וליה וכעבור כמה
משחקים כאלה, כשנגמר לג'וליה שיער הראש, הם היו עוברים
ל'להוריד את הקרקפת לג'וליה'. לאחר שגם קרקפתה נגמרה, הם עברו
לאזורים אחרים בגופה ובעורה של ג'וליה - וההמשך ברור.

בכל אופן, אחרי חודשיים וחצי של שוטטות ברחבי העיר היא ראתה
שני אנשים מרביצים לגבר מזוקן אחד. הוא היה בעל זקן מדובלל
ובגדים כהים ובלים מרוב שימוש. והוא חטף כהוגן. נראה היה שכבר
איבד את רוב האנרגיה שלו ועתה אין לו כח אפילו להרים את ידיו
כדי להתגונן.
במהירות של נמר-חברבורות-כתום-זנב היא הוציאה את בקבוק המים
השמנמן (המלא במי-ברז-צלולים-עכורים-של-ירושלים חדשים, כמובן)
מהתיק והנחיתה אותו על ראשו של אחד מזוג האנשים שהיכו את
המדובלל נמרצות. הנ"ל נפל מלוא העומק וראשו נחבט במדרכה. לקול
הנפילה, הסתובב השני, ואת פניו קיבל בברכה קורצת הבקבוק (שאור
הניאון משלט הפרסומת הקרוב השתבר עליו והוחזר אל עיניו
המופתעות, שלא ציפו לראות כי הבקבוק), שפגע לו היישר בשיניו
המשוקצות. עכשיו לא נותר לו לאיש זה אלא ליפול ליד חברו השרוע
על המדרכה ולכן, בלית ברירה, נפל ליד חברו השרוע על המדרכה,
והמדובלל ניצל מכמה שברים נוספים.
עכשיו, אחרי ששני אלה יצאו מכלל פעולה והזקה, היא פתחה את
בקבוק המים השמנמן ונתנה למדובלל מעט מים להשיב את נוזליו.
לאחר ששתה לרוויה היא סחבה אותו לבית החולים, שם טיפלו בו כמה
רופאים ואחיות בעזרת תפרים, גבסים ושאר עזרים שנועדו לאחות
ולהדביק את הסדקים שבגוף.

בימים ובחודשים שלאחר מכן היא הסתגרה בחדרה, מאוכזבת ומשלימה
עם אובדנו של דבק ההווהוו ועם העובדה שלא תוכל יותר לעזור לאיש
(בהתאמה).
יום אחד בא ריח של אורנים מהחלון ונשמעה פעימה בדלת.
כשפתחתה אותה, ניצב מולה ילד שמנמן וג'ינג'י ושאל אותה אם היא
רוצה לקנות דבק.
היא חייכה אליו וביקשה ממנו שייכנס. היא כיבדה אותו בחלב
ובעוגיות שהכינה במו-ידיה (את החלב, לא את העוגיות) ושאלה
מהיכן הגיע אליו הדבק. הוא ענה שילד אחד מכר לו אותו בשלושה
שקלים, וגם זה רק אחרי מקח רב, כי מלכתחילה רצה ההוא ארבעה
שקלים ועכשיו יש למכור את הדבק במינימום-של-המינימום בחמשיה
שקלים, כדי שגם לו יהיה רווח, אם כי הוא מוכר אותו ביותר
מהמינימום-של-המינימום, ולמעשה הוא מוכר אותו בשבעה שקלים,
ופחות מזה הוא לא מוכן לרדת.
היא ביקשה ממנו שיראה לה את הדבק והוא הסכים, בתמימות של ילד,
והוציא גוף צהוב עם עם פקק אדום בצורת
משפך-כמו-של-קצפת-של-עוגות שהיה כתוב עליו באותיות שחורות
וגדולות ווהוו.
והוא הניח את זה על השולחן.
הנשימה שלה התכבדה. היא הוציאה שטר של עשרים שקלים, ובלי להתיק
את פניה מהדבק הגישה את השטר לילד. הג'ינג'י השמנמן עשה קולות
של קם-מהשולחן-והולך-לו.
היא תפסה בידה את נשמתה השבורה והחלה לפתוח את הפקק האדום
בצורת משפך-כמו-של-קצפת-של-עוגות. בתנועות איטיות ומלאות יראה
היא קרבה את הגוף הצהוב כצהבת אל נשמתה - והצמידה אותו אליה.

נוזל סמיך, דביק ואדום יצא ממנו ונזל עליה. המקרם לא הרגיש
נכון. היא הביטה למטה. זה היה דם! בתוך הקליפה הצהובה - דם!
הנוזל הזך, הלבן והמטוהר של הדבק כבר לא היה שם - עכשיו היה שם
דם! דם!
הילד השמנמן והג'ינג'י צחק צחוק מתגלגל תוך כדי שהוא מצביע
עליה. הוא עדיין עמד ליד השולחן וצפה עד כה בחיכיון חסר-סבלנות
במתרחש. עכשיו התמלא החדר הקטן בצחוקו. שום קול לא נשמע עוד,
גם לא קולה הסדיר של החיפושית הירוקה הנחבטת בפלוראצנט. גם לא
קולותיהם של הזוג מהדלת ליד.
הוא התפוצץ מצחוק.
אבל הפיצוץ לא לווה בהמון דם - אצל ילדים אין המון דם - במקום
זה התפזרו ברחבי החדר נוזלים אחרים, בעיקר נוזלים ממה שהיה
מערכת העיכול שלו ונספחותיה.

היא בכתה חרישית בין שאריות הילד השמנמן והג'ינג'י והרימה את
עצמה מהשולחן. הדבק הלבן והזך נשפך על האדמה והוחלף בדם אדום
ומלא ביולוגיה, היא הבינה. לא עוד תיקוני-טבע. הטבע יצטרך
להסתדר לבד. עכשיו היא צריכה להתחיל מחדש, למצוא ייעוד אחר.
היא הלכה לכיור ושטפה את פניה מהזוהמה של חלקו הפנימי של הילד
השמנמן והג'ינג'י ולאחר מכן הביטה במראה. שיערה היה מבולגן
ומפוזר על פני המצח והעיניים. הוא מילא את הפה ואת הנחיריים
והקשה עליה את הנשימה.
או שאולי היה זה הבכי.
לאט לאט היא פתחה את הפאוץ' הכחול שעל בטנה והוציאה ממנו את
הגומיה של הקוקו. היא אספה וסידרה בעזרתה את השיער. בכייה הלך
ונחלש עד שהפסיק לחלוטין ונשימתה השתחררה. הכל נגמר. היא תתחיל
מהתחלה.


כ"ו-כ"ח בתמוז התשס"ז