מירה הספיקה להעביר את שתי הרגליים למדרכה שנייה לפני שהמכונית
דרסה אותה. "תסתכלי לאן שאת הולכת, דפוקה!" צעק לה הנהג והמשיך
לנסוע באדום. בימים כתיקונם היא הייתה מתעצבנת מזה נורא, אבל
באותו יום היא הייתה כל כך עייפה שלא היה לה כוח להקדיש אפילו
רבע מחשבה לאידיוט ההוא. היא חצתה עוד שני כבישים בדרכה
לספריה, וכמו כל שומרת חוק טובה, דאגה להסתכל-בלי-לראות פעמיים
ימינה ושמאלה לפני שחצתה.

היא התהלכה בסהרוריות בין המדפים, עוברת מאל"ף ללמ"ד לצד"י
לת"ו ובחזרה לאל"ף, גוררת את רגליה כמו מסוממת בין הררי הדפים
ומחכה שמשהו יקרוץ לה ויגיד לה "קחי אותי". כרגיל כמו בכל
השבועות האחרונים היא לא הרגישה ששום ספר קורא לה, ששום דבר לא
מחכה לה, ולקחה ספר רנדומאלי מהמדף של סמ"ך שהיה קרוב וניראה
לה במצב סביר. היא אפילו לא טרחה לבדוק את השם המדויק של המחבר
- משהו כמו סמרסון או סימפסון - וניגשה לאחת מעמדות הקבלה.
היא עמדה מאחורי איש גבוה במיוחד שלקח ארבעה ספרים, היא הבחינה
ברם אורן אחד וב"דירה להשכיר". בטח למשפחה שלו, חשבה. בטח יש
לו אישה וכלב ושלושה ילדים, בעצם שניים - הוא נראה די צעיר,
וכולם יושבים לארוחת ערב שישי ומדברים על הספרים שהם קראו
השבוע, והם כולם מאוד מאושרים. האיש לקח בידו את הספרים, חייך
אליה ופנה משם. רק כששמעה את הספרנית אומרת מרחוק "כן בבקשה"
בטון הענייני שלה, התקדמה שני צעדים לעברה ושמטה את הספרים על
הדלפק.

היא הושיטה לספרנית את כרטיס הקורא שלה, והספרנית לקחה אותו
ואת הספר. בעמדת הקבלה משמאלה עמדו בחורה דתייה, צעירה, וילד
מתולתל עם כיפה כבן חמש. הספרנית שטיפלה בהם רשמה גם היא את
הספרים שלקחו בכרטיס ודיברה אל הילד בחנחון מעושה. "אז אהבת את
'חמישה בלונים'?" "כן." "אתה תאהב גם את הספר הזה, הוא גם על
בלונים. אתה אוהב בלונים?" "כן." "איזה צבע של בלון אתה הכי
אוהב?" "אדום."
הספרנית ששירתה אותה התעטשה פתאום; "לבריאות" אמרו הספרנית
השנייה, הבחורה והילד יחד. "תודה" ענתה הספרנית שלה, ומירה רק
עמדה שם והרגישה לא בנוח. "לבריאות" היא מלמלה, וארבעתם הביטו
בה. הספרנית סיננה "תודה" ונתנה בה את מבט-הספרניות הזה שרק
העצים את תחושת האי-נוחות שלה, המבט הנוקב שעולה מעל למסגרת של
המשקפיים וננעץ לך ישר באישונים. מירה חטפה את הספר שלה
והסתלקה משם בצעדים מהירים.

באמצע הכביש היא הרגישה את היד תופסת בה, ואת הקול העמוק
מאחוריה: "סליחה, גברת, שכחת את זה בספריה". היא הסתובבה אל
עבר הקול והופתעה לגלות שהאחיזה האיתנה הייתה של אותה בחורה
דתייה שעמדה בעמדה לידה. בידה השנייה היא החזיקה מולה את כרטיס
הקורא שלה, מושיטה אותו אליה. עוד לפני שמירה הצליחה לפלוט
תודה קלושה, הבחורה והילד כבר היו על המדרכה בצד השני. הילד
עוד הספיק להסתכל פעם אחת אחורה, ונופף לה ביד קטנה לשלום.


מירה הכניסה את כרטיס הקורא שלה לתיקה, ואחרי שכמעט נדרסה
פעמיים באותה שעה החליטה שעדיף לחזור הביתה. ממילא לא היה לה
כוח להמשיך להסתובב, לחצות עוד כבישים ולספוג עוד צעקות מנהגים
- האחרון אף הטיח בה כמה קללות עסיסיות, שהפעם, הודתה בינה
לבין עצמה, דווקא הגיעו לה. למזלה הדירה שלה הייתה ממש בסוף
הרחוב, מה שאפשר לה ללכת בשקט, בקו ישר, ובעיקר - לאט.

היא זרקה את התיק על הרצפה ונפלה בכבדות על המיטה. ככה, עם
הבגדים, עם הנעליים, ממילא לא היה לה אכפת. זה לא שהיא חלקה עם
מישהו את המיטה, זה לא שהיה שם מישהו שיעיר לה, מישהו שיפריע
לו משהו. וגם אם היה, אז מה, עדיף שתפריע לו מאשר שיפריע לה.
יותר טוב ככה, בלי הפרעות. שקט. חלונות סגורים. בגדים ונעליים,
תחתונים וגרביים זרוקים בסלון, מעורבבים מלוכלך עם נקי, כובעים
ותיקים נטושים על השיש. פתקים ועטים ומכתבים נחים-נשכחים על
המדף, מעלים אבק. אף אחד לא מפריע לה. היא הוציאה את הספר
שהשאילה מהתיק ובחוסר ריכוז מוחלט החלה לקרוא בו. שוב נפלה על
ספר מרופט, מקושקש וקרוע. מישהו כתב את הטלפון שלו על הצד
הפנימי של הכריכה - "לזיון צלצלו". הדפים היו מוכתמים בזיעה,
קפה, פירורים שנלכדו נפלו מתוכם על חזה. מספרי העמודים היו
מטושטשים, כנראה מרוב שדפדפו בהם, העבירו עליהם רוק או סתם
אצבעות שמנוניות. היא עדיין לא ידעה מי הסופר, או מה שם הספר.
רעש הכביש מבחוץ חדר לראשה, צופרים עצבניים קרעו בפראות את
האוויר ושירי-פופ מסטיקיים מתחנת רדיו עלומה נזלו אליה מחרכי
התריסים. עוד מעט תהיה השעה שש, וכולם יחזרו מהעבודה, הביתה,
לאישה ולילדים ולכלב ולספרים, והכביש יתמלא עוד יותר והכול
יתפוצץ עוד לפני שהשמש תשקע -
"כוס אמק!" היא הטיחה בזעם את הספר ברצפה ומיד נבהלה מהתפרצותה
וסכרה את פיה בידה, בולעת את שאר הרגשות שעמדו לה על הלשון כמו
נחשים, לזחול בחזרה בלמטה של הבטן, לנעוץ שיניים באיבריה
הפנימיים. היא הסתובבה על צידה ועצמה עיניים, זיעה כיסתה את
עפעפיה. 'מחר אחפש ספריה אחרת להירשם בה', חשבה לעצמה לפני
שנרדמה.