"נו כבר, מה קורה? טבעת בשירותים??"
זקפתי את ראשי בבהלה... קולה של אימי הבוקע מהעבר השני של דלת
חדר השירותים תמיד מעביר בי חלחלה. זה כמו לשמוע קול מעולם
המתים (ולאו דווקא מגן עדן).

נשמתי עמוק וכמעט נחנקתי מהריח לפני שעניתי "אני עוד מעט
מסיים", בקול כמעט לא נשמע. אבל היא שמעה, אני מכיר אותה - היא
בטח עמדה עם האוזן צמודה לדלת.

כבר כמה חודשים חוזרת אצלנו בבית הרוטינה הזאת, בוואריאציות
שונות. אני נכנס לשירותים וננעל שם ואז מתחילות השאלות. נכון
שלוקח לי הרבה זמן אבל אין מה לעשות - ככה זה. בעניינים שכאלה
הדקות לא משחקות תפקיד. צריך לתת לעצמך את השהות ואם דוחקים בך
ממש קשה לעשות את זה כמו שצריך - אתם יודעים למה אני
מתכוון...

בהתחלה היא הייתה מנומסת ומאופקת מספיק בשביל לחכות שאני אסיים
ואצא מהשירותים. עיניה היו עוקבות אחרי בחדר ואני נשבע שכמעט
יכולת לראות את סימני השאלה נוצצים בהן במקום אישונים. בהדרגה
נעלם האיפוק והיא החלה לחכות לי במסדרון מול הדלת. פעם אחת כבר
נפלתי עליה אחרי שמהשוק של למצוא אותה מולי מעדתי על המדרגה
שמאפשרת הבדלי גובה בין השירותים למסדרון. "מה קרה לך"? היא
שאלה, כאילו כלאחר יד, אבל היה לה קשה להסוות את חוסר הסבלנות
והסקרנות שבקולה.

גם המתינות הזאת (אם אפשר לקרוא להתנהגות שכזו מתונה) נעלמה
ובמקומה הופיעה הפרה בוטה של מוסכמות חברתיות. כבר לא היה לה
אכפת, למשל, מי נמצא בחדר כשנשאלת השאלה. זה היה יכול להתרחש
מול כל המשפחה, אורחים מחוץ לעיר או סתם בעת שדודה אינה הזקנה
ישבה בסלון שלנו. המבטים המופתעים והסלידה הגלויה מהשיתוף
הכפוי באינטימיות המשפחתית לא הרתיעו אותה. גם לא נוכחות חבריי
בבית. אבל לפחות בנוכחותם לא הסמקתי כעגבנייה בשלה כשנשאלו
השאלות. הם בהו בה לרגע, החליפו מבטים בינם לבין עצמם ואחר
העיפו לעברי מבט מבין ואמפטי - הם הכירו את הנושא מקרוב.
העניין שלה במעשיי בשירותים הסלים בהדרגה ועמו הפכו שאלותיה
מקוריות יותר ויותר: מה קורה איתך? כמה זמן אתה צריך בדיוק?
אתה חוקר שם בפנים את מבנה הביוב, או מה? סיימת כבר לבנות פצצת
אטום? מה לעזאזל אתה עושה שם כל כך הרבה זמן?

על כל השאלות הרשיתי לעצמי לא לענות ורק משכתי בכתפיי וחייכתי
בתמימות, כאילו אנחנו חולקים בדיחה. ידעתי שזה שיגע אותה.
התנהגתי כאילו השאלות הן רטוריות והתעלמתי מהעובדה שהיא מתה
לקבל עליהן תגובה. ולא היה לה מה לעשות בעניין כי היא ידעה שעד
כמה שהשאלות ששאלה אותי היו לא מתאימות ומביכות, היה גבול שהיא
לא יכלה לחצות וכאן הוא עבר: אפשר לשאול, אבל אני לא חייב
לענות. בכל זאת אני כבר בוגר וזכאי לפרטיות בנוגע למעשיי
בשירותים. וטוב שכך, כי מן הסתם זהו המקום היחיד שבו יכולתי
לעשות דברים שכאלה, אתם יודעים. בטח ובטח שלא עמדתי לפרט לה מה
בדיוק אני עושה שם. כי איך אפשר לספר לאמא שלך שאתה מעשן חשיש
בשירותים?!...