[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ריג'ינה

ריג'ינה היא אישה עייפה בשנות החמישים המוקדמות לחייה. עייפה,
כך אני זוכרת אותה. בכל יום קמה עם שחר, רועדת מעט מפאת צינת
הבוקר, נועלת את נעלי הפנטופל שלה המונחות סדורות זו ליד זו
בקדמת המיטה הזוגית, עוטה על כותונתה הדקה חלוק ורוד ומכפתרת.
גוררת רגליה לחדר הרחצה ובוחנת בבואתה במראה. דקת גזרה, בלונד
מעט פרוע, פנים ארוכות בצורה בולטת, מצח גבוה, שיניים גדולות,
כשל אביה, עיניים תכלת-אפור-פלדה, שקועות, מבט כבוי. היא
מיישרת את הבלונד, נוטלת מעט מן הסבון הריחני לימון-מלפפון,
משפשפת פניה, מקפידה בשיניה ומזהה בסיפוק כי הגוון הצהבהב דהה
מעט.

אחר יורדת היא בכבדות בגרם מדרגות העץ החורקות. כמו תמיד,
תחילה מבקרת במטבח, טוחנת חופן פולי קפה ומתקינה לעצמה משקה
שחור וחזק עם ארומה בעלת נוכחות. מתוך קנקן מתכת קטן היא מוזגת
חלב בנדיבות אל תוך ספל הקפה.

החלב טרי. רק אתמול, עם רדת החשיכה, נאסף ישירות מחוות האיכר
הסמוכה. גם חמאה דשנה הוסיפה אשת האיכר, גם ביצים חומות טריות
ולשם חיבה אף מילאה צנצנת קטנה בריבת סמבוק מעשה ידיה. הן זה
אופיה של אשת האיכר, אשה טובת לב, חזקה ונמרצת, סמוקת לחיים,
מטפחת קשורה בעורף. בבוקר עזר כנגד בעלה בזמן החליבה, משם
עוברת לדיר להאכיל ההחזירים בקליפות תפוחי אדמה, יורדת אל גן
הירק, מעודדת את העגבניות, הפלפלים ואת הגזר, לא שוכחת לעשב
סביב שלוחות האפונה וקוטפת מן המליסה להכין תה ריחני ומתוק.
חוזרת למטבח לבשל  סעודת צהריים, מפליאה בהכנת קניידלך כבד,
בין לבין מוזגת פודינג וניל סמיך וחם לכוסיות זכוכית קטנות
ומקשטת בשברי שקדים למקרה שיגיעו אורחים, ושוב חליבה, ושוב
עבודות הבית. לעת ערב דוחפת את דלת הכנף המפרידה בין המטבח
לבין חדר ההסבה עם הקמין מצופה אריחים ירוקים כדי לנוח מעט על
ספסל העור החום ולקרוא פרק בברית החדשה בטרם תכריע אותה
העייפות.

לא כך ריג'ינה המורגלת בשגרת חיים אחרת. היא מכחכחת בגרונה
ומתיישבת עם ספל הקפה על הספסל הסמוך לשולחן העץ, מושיטה ידה
ומתוך מגירה מוציאה את החפיסה, חפיסות אלה מלוות אותה מזה שנים
רבות, חפיסה אחר חפיסה. מדליקה לעצמה סיגריה ראשונה.

אפרורי היום. ריג'ינה לוגמת לאט את המשקה החם, בהנאה. זה הזמן
שלה, בבוקר, לפני שתצא לנקות לכלוך של אחרים. אסלה ועוד אסלה,
שורות שורות תאי שירותים ובסוף תא הנכים. שם, ליד האוטוסטרדה,
מאחורי התחנה, ליד עצי האגוז, היכן שעוצרים האוטובוסים
המנצנצים האלה המסיעים את התיירים המשונים האלה עם משקפי השמש
והמצלמות, מנקה היא ומוסיפה לנקות, עוד כיור ועוד כיור, מבריקה
הברזים, מנגבת השיש השחור, ושוב מכבדת את המרצפות השחוקות בעוד
סמרטוט לח טבול בחומרי ניקוי ואקונומיקה. מזדרזת, לפני
שאוטובוס נוסף יגיע עם שובל של תיירים ממהרים, מזיעים, אדומי
פנים וקמוצי לב ונשמה. פה ושם דופחים לה כמה פפניג, לפעמים גם
איזה מרק, יפני אחד נתן לה מטבע של חמישה מרקים, טוב הוא ידע
למה. כך היא אוספת מטבע ועוד מטבע , הכל בכיס סינרה, צריך לממן
לילדה אוניברסיטה. מהנהנת לאות תודה ופונה לתא הבא, שוב מברישה
ומשפשפת ושוטפת, מנקה את נשמתה, מנקה עצמה לדעת.

ריג'ינה מהרהרת. מחשבות עוברות בראשה שתי וערב, זכרונות עולות
ללא הרף. רק ביום ראשון, זה האחרון, ישבה שם בבית המרזח של
הכפר, מרחק הליכה מביתה, בסוף הרחוב החוצה את הכפר ומבדיל בכך
בין האיכרים מצדו הימיני לבין אלה מצידו השמאלי, הפחות
מוצלחים. הנה גברת מאדר, בעלת חלקת עצי הדובדבן החמוץ ועשרים
ושניים כלבי התחש המכוערים והמרעישים, בהמשך נצבת המכולת
הקטנה, לבעלים השקטים והצנועים בת יפיפיה, חירשת. חוצים שביל
ומגיעים לנגריה של אנדי, לא מכבר מלאו לו שלושים וכלה אין.
צעדה לבדה במורד הרחוב, משהגיעה, התעקשה ליישב ליד השולחן
המרכזי, זה המשמש את האורחים הקבועים המשחקים מחשקי קוביות
בערבים. היה זה יום ראשון. יום האדון, אור של אמת, שמש של צדק,
להיראות, לרחם, להעניק כוח ואומץ.

בהתחלה ביקשה רק שליש, אחר כך עוד שליש, וכך הלאה, שותה את
צערה. לפתע התרוממה, תפסה את המלצרית הצעירונת בשמלה השחורה
הקטנה ומשכה אותה אליה בחוזקה. "מה את עושה איתו, זונה, מה לך
ולו, מבוגר הוא מגילך בעשרות שנים, מה את יודעת, מה לימדו אותך
החיים, את, לעזאזל איתך, את לא תקחי אותו ממני, לא היום".
המלצרית לא הופתעה, מוכרת לה זאת היטב, הרי ידועה היא, זאת שלא
באה לתפילה ביום ראשון, לא מבקרת בכנסיה, האישה השחוקה הזאת,
בעלת המבטא המשונה. אף אחד פה לא יודע מהיכן בדיוק הגיעו, היא
ובעלה הגבוה, יפה התואר, למרות גילו המתקדם, ולמה דווקא לכאן.
רק שמועות פה ושם. רומזים שבאו מצפון. לוחשים ששם, בצפון, סרסר
אותה, סרסר אותה, סרסר אותה. המילים ממשיכות להדהד בראשה.

היא מדליקה לעצמה עוד סיגריה, עוד מעט יירד בעלה ויכין עצמו
לקראת מקום עבודתו בבית המלאכה לצבע. משמש שם בתפקיד מנהל
עבודה, תמיד לבוש בגדי עבודה לבנים, מוכתמים כתמי צבע עליזים.
לעת פנאי גם מצייר, ציור אבסטרקטי, כן, וגם מעט סוריאליסטי
כשנופלת עליו המוזה. בימים שהצטרך להחזיר הלוואות אחיו, אלה
שהלז לקח לצורך הקמת המכולת המפוארת במרכז העיר, נתרצה לרדת
למחצית השנה לדובאי, מטעם החברה, לנהל פרוייקט גדול, שם
בדובאי, למד להכיר עולמות אחרים.

אמא שלו, עליה השלום (ברוך שפטרנו מנוכחותה של זו), לא נתנה
כתף, פפניג אחד לא ראו  ממנה, זו, כאילו אין לה את יוליאן, הבן
הצעיר, הכורע תחת הנטל, אבל אודו, "אודו ילד טוב, באמת מסכן,
לא מגיע לו". איך שרמזה לה, ריג'ינה, מה לעשות עם הכסף... מחקה
אותה ואת בעלה מהצוואה שלה ועוד הקפידה לציין מפורשות
ומפורטות, ללא שמץ של בושה, כיצד בדיוק נוצרו הנסיבות לכך. כן,
כן, רות נולדה מאונס, כך מספרים, בזמן השלטון הנאצי. קצין
גרמני, אומרים. אמא שלה, היהודיה, דווקא שרדה יפה. כן, כן שרדה
וגם התכשיטים שרדו, הסתבר.

רות גדלה להיות אשה יפת מראה, שחורת שיער בעלת עיניי קרח. אישה
קרה ומרוחקת. נישאה לברטרם, גם הוא בא מאין אהבה. אלה היו
הזמנים. התקופה שלאחר המלחמה. נישאו, הקימו בית. עישנו סיגריות
אלגנטיות ושיחקו קלפים.

נולדו הבת ושני הבנים. אגנס, לימים הרחיקה עד אמריקה ונישאה
לאלמן, סוחר פרוות עשיר, ילדים מעולם לא רצתה. אודו, גבוה
ונאה, מבנה גופו עדין, עורו שחום, אופיו חמקמק ולא רגוע, התמיד
בדבר אחד בלבד, חיפוש אחר האני העצמי שלו, אחר טעם לחייו, אחר
מנוח לנפשו, ניסה לפלס לו דרך של תקווה, אל מקום טוב יותר, את
יגונו השקה בויסקי או בברנדי או בקוניאק, פה ושם גם הוסיף
כוסית שנפס. את אינגריד הכיר בקולנוע, ניסה מזלו במסחר אך
השתיה החריפה הכריעה אותו ומוטטה את עסקיו ואת נשואיו, את
הילדה כמעט שלא ראה יותר. יוליאן עזב את בית הוריו בהיותו
עדיין כמעט נער, התגלגל לו פה ושם, פגש צעירה כמותו וכך נולדה
לורטה. דרכיהם נפרדו כעבור שנים מעטות. הזמן עבר. יום אחד שמע
כי גרושתו נכלאה באשמת התעללות בילדה. חזר וניסה לקרב את לורטה
בשנית אך הרשויות הוציאו אותה מרשותו ומרשות אמה גם יחד.

וריג'ינה, אתם שואלים? מה אספר? בואו חברים ונוחו, שבו לכם כאן
מתחת לשער האבן המפואר, שילבו רגליים והקשיבו.

ערב אחד שוטט כהרגלו, עובר מזו לזו, מגלגל סיגריה ודוחף אותה
בין השיניים, שום פרט לא נעלם מעיניו. כך מצא אותה, בפינת
הרחוב, קטנה ועייפה, וקר לה. ברחה, מן המסגרת הדתית הנוקשה
שהכתיב לה אביה, מן העונשים שהיה מטיל עליה בגין הפרת כללים
ולו אחד מתוך רבים, מן המכות, מן החצאיות, ואין זה כלום כנגד
ההשפלות שספגה ממנו ומן החברים לאמונה, אותה חברה סגורה יחידה
ויהירה שמותר להתראות עמה,  אלה, כן, כן, מי אם לא אלה בדיוק,
הקדושים הצבועים האלה, שהפכו חייה לבלתי נסבלים, התעלמותם,
החלטתם להעניש אותה בחרם, להושיב אותה בספסל האחרון, ספסל
הנאשמים, זה היה הכינוי שלו, איש לא החליף איתה מילה, והיא רק
נערה, רק נערה, רק נערה.

אסף אותה והמשיך לעבור מזו לזו וגם אליה. וחוזר חלילה. כך חיו,
כך אכלו ושתו, כך מצאו מקום להניח ראש על כר.

ושניהם אבודים באמצע הדרך. באמצע הרחוב. היא לו והוא לה בתוך
האין. ואף על פי כן, לחיים דרכים משלו.

כך קמו, עוזבים מאחור את הצפון ומדרימים עד הגיעם לאותו הכפר
הקטן, הקתולי.

קיץ. אשת האיכר, טובת הלב, העסיקה אותם בעבודות הבית והחווה.
עם חלוף העונות, השכירה להם את הבקתה הסמוכה, זו שלימים תשמש
את ילדיה. יוליאן השתלב בבית המלאכה, ריג'ינה עשתה לביתה ועבדה
בנוסף בעבודות מזדמנות שונות עד שהצטרפה לחברת הניקיון. ילדים
לא נולדו להם זמן רב.

בשעות הפנאי סרגה במסרגה אחת מפות וכיסויים, רקמה על כריות
ושמיכות והכינה בובות. הרבה בובות. צהובות שיער ואדומות לחיים,
ברונטיות קוקטיות, שחורות חמורות סבר, ג'ינג'יות שובבות, כלה
עם דירנדל פרחוני, סינר לבן וכפפות תואמות, שושבינות קטנות עם
תלבושות תואמות, כומר לבוש פראק שחור וכובע צילינדר. יוליאן,
לעומתה, השקיע מרצו בהקמת גינה נהדרת. שתל עצי פרי, גידל
ירקות, זרע פרחים עונתיים, קנה ופיתח עשרות סוגים של קקטוסים
מזנים שונים בעלי צורות משונות. לאורך השביל המוביל אל הורנדה
הקים את גינת התבלינים: נענה, מרוה, שמיר ופטרוזיליה, גרגיר
הנחלים, ריחן, טימין ורוזמרין להוסיף טעמים ולרפא מכאובים. שם
בגינה אבד ליבו, טמן אהבתו באדמה הטובה, הקדיש לה את נשמתו כדי
להצמיח חיים. חיים אחרים. תחילה היה בכל אלה כדי להפיג ולו
במעט את חשדנותם של אנשי הכפר כלפי הזוג הנוכרי המוזר.

כעבור זמן חלתה ריג'ינה בשחפת. כל אנשי הכפר נתבקשו לסור
למרפאה לבדיקות מעמיקות. חודשים רבים התאשפזה בסנטוריום
באלפים. למרות המחלה, זכתה דווקא שם למעט פינוק. לקראת החלמתה
החלה לנפוש לסופי שבוע בביתה. מהביקור השלישי חזרה בהריון. אין
שמחה כמו צחוק ילדים לרפא פצעים ואין עוד שום ייאוש בעולם.

הבוקר החל להפציע. "והנה היא שוב, עומדת שם, במרחק, בין קרעי
העננים האפורים, צללית בדמדומי השחר, המלצרית הזאת! המופקרת!
ארורה שתהיה! מה בוער בעצמותיו, זה הזקן? מה לו? האין רואה הוא
כי משחקת היא ברגשותיו, באיבריו, להנאתה? רוח צעירה מחזירה אל
גופו המזדקן? האין כל זה הבל הבלים? הלא ניתן למחוק את העבר?
להחיזר את הנעורים? אפשר להתכחש לחוויות? העבר שזור כחוט קלוע
בנפשותינו מקשר בינינו. ואולי לא?"

ויהיה בוקר, רוח קלה נושבת. צלילי פעמוני הכנסיה מזמינים את
הכפר לתפילה. ריג'ינה נושאת תפילה בליבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמו משחק הטניס
כך גם האנשים
בעולם מחולקים
לשני סוגים -
חובטים, ומביאי
הכדורים.

אני מעדיף
כדורסל


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 23:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביטל בת אברהם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה