סביב הספסלים גרו הרבה אנשי מפתח בדירות בדמי-מפתח. גם אנחנו.
בבית שלנו גרה הגברת צילה הזונה העברית הראשונה, על יד
הקליניקה של האינסטלטור שטיין, שאם הוא לא נתן לקישון את
ההשראה לדמותו של האינסטלטור שטוכס, אז אף אחד לא, והיה שטיבל,
מאמן האגרוף מהפלמ"ח ששנא חבר'ה שמרימים רגליים במקום להרים
ידיים והיה האדון אונטרהוזן שתמיד הסתובב במרפסת בתחתונים
והרקדנית, ההייתה זו רינה שיינפלד? בדירת הגג הראשונה בחיי.
ואני חזרתי עם שקית חלב וקילו סוכר ממכולת אוצ'ארט ובין
הספסלים טיפסתי על עץ הפיקוס מעלה מעלה, עד הענף הדק שכמעט
נשבר מ-50 הקילו שצברתי בכיתה ג' ראשונה, אבל הענף לא נשבר
והעלה אותי עד המרפסת הקטנה בקומה השלישית של דב הוז 2 ופתחתי
את התריס והתגלגלתי אל המיטה שליד החלון, שתמיד הייתה שלי
וכשהתעוררתי כבר היו אלפי יונים ובולבולים וסנוניות מצייצים
מתוך הפיקוס.

בספסלים פגשתי פעם את אבר'ם צימרמן, שנה אחרי שנסע לאמריקה
וכולם אמרו שלא יחזור. הוא אמר לי למסור ד"ש לחבר'ה מחית'4
ואמרתי לו בסדר. רק אחרי חודשיים נזכרתי שבעצם אני לא מכיר וגם
לא הכרתי אז, אף אחד מחית' 4. בכלל הייתי בחית ראשונה וגם זה
בלי לקחת בחשבון את האפשרות שהוא בכלל התכוון לבית ספר אחר.
חזרתי אל הספסלים אבל אבר'ם צימרמן כבר חזר לאמריקה

הספסלים ממוקמים עד היום בין שני זוגות של קווים מקבילים,
כלומר באליפסה המוארכת שבין רחוב בן עמי 2 , לרחוב דב הוז 2,
לרחוב מנדלי ולרחוב חובבי-ציון 65. בכיכר האליפטית הזו היו מאז
ומעולם שני ספסלים ושלושה פיקוסים או שלושה ספסלים ושני
פיקוסים ולמרות השוויון בהזדמנויות, שניתן גם לפיקוסים וגם
לספלים, תמיד אבל תמיד קראו לכיכר הקטנה הזו "הספסלים" ואף
פעם, אף לא פעם אחת, "הפיקוסים".

יום אחד בספסלים, על הרצפה שבין הספסלים, התגלגל לו שטר של
חמישים לירות. פאול ויטגנשטיין, אחיינו של הפילוסוף הנודע שהיה
גר דלת ליד הגברת רימר, פאול ראה אותו ראשון, את ה-50 לירות,
הביט לצדדים ולא ראה אף אחד והתכופף וכמעט תפס את הממזר שברגע
האחרון קפץ חצי מטר מפאול והלאה. פאול קפץ אחריו וככה, כמו זוג
צפרדעים אחת אחרי השנייה קיפצו פאול וה-50 לירות זה אחר זה, עד
שאי אפשר היה לדעת מי רודף אחרי מי וכשפאול הבין שמישהו עובד
עליו הוא הפסיק, הזדקף בנון-שאלאנטיות, והלך לרחוב בן-עמי
כאילו כלום ואז נתקל בחוט תפירה לבן, שלא יראו, שגרר אחריו
והפיל על פאול פחית מלפפונים מלאה במים. אני מדגיש, רק מים,
והשתן שדיברו עליו היה סתם אגדות.

על הספסלים חיבקתי את ארנונה ואת רעיה, את אירית ואת איילה, את
יעל מבוסטון ואת המיניאטורה המקסימה מאשקלון. אבל את ווי לא
חיבקתי וזה חסר עד היום. לספסלים ולי.

המלך האמיתי של מלכות הספסלים היה אלכס המשוגע. למען האמת הוא
לא היה משוגע. האנשים בטיפשותם  -  נזולי מוחין כינה אותם  -
פשוט לא האמינו להצהרותיו, שלא לומר, להבטחותיו. אלכס שנרדף
אישית על-ידי בנגוריון, לא נבהל וסיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע
שבנגוריון גנב ממנו פטנט סודי ששווה 25 מליון דולר, בשעה שהוא,
אלכס, התכוון להעניק את תמלוגי הפטנט לאימהות שישבו בספסלים עם
עגלות הילדים. "ידה מוטר קריגט פונפ-אונד-צוואנציג מליון
דולאר" כלומר כל אם תקבל 25 מליון דולאר. כמובן שלא האמינו לו.
חשבו שהוא משוגע. לא בגלל בנגוריון. בגלל שהיה מוכן לתת את כל
ה-25 מליון שאולי היו לו ואולי לא. אני האמנתי והוא נתן לי
ציור של מונק שיש לי עד היום.
בציור רואים צעקה גדולה שהפכה לאישה או אולי אישה שהפכה
לצעקה.

יש היום אנשים שלא מאמינים שפעם כיכר דיזנגוף הייתה בנוייה
בקומה אחת ועגולה, עגולה מאוד אפילו, אנשים כאלה לא יאמינו
שהתחנה הראשית של השישימים, כלומר קווי האוטובוס 61, 62, 63,
היתה ברחוב סירקין מול החצר האחורית של הבניין הישן של
תל-נורדוי ומרחוב סירקין הם היו פונים שמאלה למנדלי, ומשם
הקיפו חצי מהספסלים דרך חובבי ציון ומשם לבן-עמי ולכיכר, לא
יאומן כי יסופר.

ופעם אחת ראיתי בספסלים איש מאוד גבוה. וג'ינג'י. עם זקן וקצת
קירח.
זה היה יגאל מוסינזון והחלטתי לעקוב אחריו ממרחק בטוח והוא לא
השגיח בי עד שנכנסנו לדואר זמנהוף וגם שם לא. נעמדתי מאחוריו.
היה תור ארוך אבל בסוף הגיע תורו. הוא נעמד מול הפקיד, סקר
אותו או שמא מוטב לומר, סרק אותו וכשהשלים את התמונה עלה חיוך
של ניצחון על שפתיו והוא אמר "אתה לא במקרה אח של סול בלו?"
הפקיד הנבוך אמר שלא ובכלל שהוא בן יחיד ואז שאל מוסנזון
"ואני?" והפקיד שהיה בן-יחיד אמר "חסמבה, חסמבה, חסמבה".

וכמעט מול הספסלים היתה מכולת אוצ'ארט. הייתי בן ארבע כששלחו
אותי בפעם הראשונה, לבד, להביא קילו סוכר. נתנו לי פנקס תלושים
ואמרו לי להשגיח שהגברת אוצ'ארט לא תתלוש יותר מ-50 נקדות.
בדרך כבר ידעתי לקרוא כי האחים הגדולים שלי לימדו אותי. הפכתי
את הפנקס ועל הכריכה האחורית קראתי: "לילד מותר לאכול 50 גרם
שוקולד בשבוע" ושמחתי מאד שאני ילד שיודע לקרוא וילדים אחרים
לא.