הדיבר החמישי  


יום אחד, אחד מני רבים, ירדתי במצוות אמי ממרומי הקומה השלישית
אל מתחם תיבות הדואר בקומת הקרקע, ושליתי מתיבת הדואר איגרת
אוויר שנשלחה מאוסטריה. אמי שציפתה לאיגרת שבועות רבים מספור
כבר חיכתה בקוצר-רוח ליד דלת הכניסה, חטפה את האיגרת, העיפה בה
מבט קצר ואמרה: "זה  מדודה מיצי".

היא פתחה את האיגרת בזהירות רבה,לארך הקווקווים, והחלה לקרוא.
לפתע השמיעה קריאת הפתעה, התיישבה ליד שולחן הלבד שב"הול" שאפה
אוויר מלוא ריאותיה, ואמרה: "היא תבוא ב-15 ביולי".

באותם ימים עוד גרתי אצלה. בן זקונים. לפעמים היה קשה ולפעמים
נחמד. לפעמים נורמאלי. לפעמים לא נורמאלי. פעמים רבות כבר
הייתי עם המזוודה בחוץ, עוזב על מנת שלא לחזור, אבל תמיד, ליד
מתחם תיבות הדואר בקומת הקרקע הייתה בת-קול חוזרת ואומרת:
"מהבית בורחים בגיל 17, אתה כבר בן 21".

לאמא היו דעות ברורות על כל דבר ועניין בעולם ובחלוף השנים,
הרבות, התגבשו הדעות והיו לעובדות שאיתן לא ניסיתי וגם לא היה
על מה להתווכח. זה נכון או שאני צודקת?? זה נכון אמא ויש גם
מצוות כיבוד הורים. את צודקת, אבל זה לא קל.

כשהגיעה האיגרת מהדודה מיצי, עמדנו בתחילתו של חודש מאי. "אם
היא נוחתת ב-15 ביולי", אמרתי לעצמי, "צריך לעשות איזה סימן
שלא נשכח, חלילה וחס.

לאמא היה רעיון יותר מוצלח: כבר היה נדמה לי שהכרתי בעל-פה את
כל הקפריזות שלה. מסתבר ששוב טעיתי."בוא" אמרה "נסע לשדה
התעופה"











בדרך לשדה ניסיתי להסביר את עמדתי מנקודת ההשקפה של הזמן.
"תראי אמא, היום ה-5 במאי. יש עוד 70 ימים עד דודה מיצי. אם
נגיע לשדה-התעופה היום, כנראה שלא נפגוש אותה. "על כך ענתה אמא
בפשטות: "אני רוצה להיות בטוחה שאתה יודע את הדרך וגם לראות
כמה זמן זה לוקח". כמובן שהיא שוב צדקה.

את ביקורנו בשדה  -  וזה היה השדה הישן  -  הקדשנו ללימוד
השטח. חזרנו ומצאנו את קיר הזכוכית שממנו נשקף אולם הנוסעים
הנכנסים. ואת הדרך הקצרה לקיר הזכוכית. בדקנו גם היכן מותקנים
מסכי המידע, המדווחים בזמן אמת את מועדי ההמראה והנחיתה. כעבור
ארבע שעות חזרנו לתל-אביב עייפים, גם אמא, ומרוצים.

אם חשבתי שמעתה עד ה-15 ביולי תנוח דעתה של אמא ותשקוט, טעיתי.
אמא התעקשה על נסיעת מבחן נוספת, כל שבוע. "רוצה להיות בטוחה
שלא שכחת את הדרך וחוץ מזה ללמוד גם איפה יש או יתכנו פקקים,
שמטבעם גורמים לתקלות ואיחורים". שוב פעם צדקה ושוב פעם צדקה
ואני כבר לא יכולתי לשאת.

אז מה אם דודה מיצי היא החברה הכי טובה שלה? אז מה אם היא
האחרונה ששרדה מן הקבוצה בוינה? אז מה אם היא עוד לא הייתה אף
פעם בפלשתינה? בשביל זה צריך להיות מאניאק של נסיעות מבחן
לשדה?
אמי הייתה בן-אדם נדיב וצנוע, יצירתי ונבון, חרוץ ומתמיד. אני
נשבע שאהבתי אותה ונהגתי בה כבוד. אבל לכל דבר יש גבול. כנראה.
יום אחד התפרצתי וצעקתי עליה כפי שלא עשיתי מעולם. נבהלתי
מעצמי. אמא לא הגיבה ושנינו השתדלנו לשכוח את מה שאסור לזכור
ולנטור.

טיסה 314 AUA,אאוסטרין אירלינס, עמדה לנחות ב-15 ביולי ב-9
בערב.
ב-9 בבוקר, כבר היינו בדרך לשדה. לפני שעזבנו עוד
הספקתי,לבקשתה של אמא לעבור על עמודי החדשות של "הארץ" ולוודא
שדבר מן הדברים העלולים לפגוע בסכויי הגעתה של דודה מיצי, לא
קרה.
אמא הייתה נרגשת ומתוחה. רציתי להשקיט ולהרגיע אבל סתמתי. קודם
נגיע אח"כ נראה. ב09:20 עברתי במחסום וכעבור דקה כשעמדתי
להיכנס לאזור החנייה, שמעתי איך הדלת הרחוקה נפתחת תוך כדי
נסיעה וראיתי, את צלליתה של אמא מתרחקת בכיוון אולם הנוסעים.









כשנכנסתי ידעתי איפה לחפש. ואכן, אמא כבר הייתה דבוקה לקיר
הזכוכית, כאשר עיניה הכחולות סורקות את מרחבי הזמן שנותר.
הצעתי שנלך לקפטריה ונאכל את ארוחת בוקר שלא אכלנו בבית, אבל
אמא לא רצתה. בסביבות שתים-עשרה הצעתי לה לנסוע למלון אוויה
ולאכול שם צהריים. "לא תודה". קניתי לעצמי איזו פיתה עבשה עם
חומוס מחורבן, מה שהקל עלי במעט מיסורי המצפון. "אמא דבוקה
לקיר ואתה זולל" פתאום חשבתי שהיא חייבת להיות צמאה. כוס המים
הזכירה לי שעליה לקחת את גלולות הצהריים, והבוקר ו..עוד מעט,
הערב
אבל אמא סירבה בפעם הרביעית מאז הגענו להיפרד מקיר הזכוכית
ואני קניתי בסטימצקי את "אבא גוריו" והתחלתי לקרוא. כשהתעוררתי
כבר היה חשוך. לא הבנתי איפה אני וכשהבנתי, נבהלתי. רצתי אל
קיר הזכוכית. היא לא הייתה שם. התחלתי לחפש לאורך ולרוחב.
לבסוף מצאתי אותה, לכודה בין שישה גברתנים, בני אותה משפחה או
חמולה, נלחמת בחירוף נפש על חלקת אלוהיה הקטנה. קילפתי אותם
ממנה, בזה אחר זה. התחננתי שתבוא לכורסה:"לא יתכן שתעמדי 12
שעות ברציפות

אמא מלמלה משהו אודות אנשים, שמוטב שיתחבו אפם לענייניהם ולא
לענייני אחרים. הרמתי ידיים, הובסתי וחזרתי לכורסת הקריאה.
בשמונה בערב גיליתי על מסך הנחיתות שה-AUA יתאחר בשעתיים.
אינסטינקטיבית הלכתי לקיר הזכוכית. הצלחתי לזהות את אמא מתחת
למפולת של גופות, זינקתי לעברם, דחפתי ומשכתי וגררתי עד
שהצלחתי ליצור אזור סטרילי קטן, שהספיק לשנינו.

השעתיים האחרונות עברו עלי בערפול מוחלט. המחשבות זרמו כמו
רכבת צעצוע, על מסלול שאין לו סוף ואין לו התחלה. ניסיתי להבין
את ההתנהגות של אמא ושלי ושל כל שאר העולם. תמר עוד לא הייתה
אז. דקה לפני אחת-עשרה נשמעה שריקת מטוס נוחת. אחר-כך, ריצתו
על המסלול ולבסוף עצר בדיוק מול פתח הכניסה לארץ. מהמקום
המצוין שבו נמצאנו, אפשר היה לראות את דלת המטוס וכעבור כמה
שניות את גרם המדרגות שהוצמד אליה.













לפתע שמתי לב לדממה. מישהו סגר את הווליום של אולם הממתינים.
הסתכלתי מסביב והתברר שרק אני עומד על הרגליים. כל השאר כרעו
ברך, השתחוו או נשארו בעמדת צפרדע. מיהרתי וכרעתי גם אני. אור
עצום בקע מדלת המטוס. קווי המפתן נראו כאילו מישהו צבע אותם
באש
ואז, נפתחה לאיטה הדלת והאולם הוצף בזוהר עז ומסנוור. חפץ ענק
נדחף החוצה, ואחריו, או מתחתיו, הופיעה דמות קטנה.

קפאתי.
זו היתה הדודה מיצי.
החפץ הכבד עלול למחוץ אותה, תיזהרי !
אבל הדודה מיצי, כמו משקולן מיומן, הניפה את לוחות הברית
אל-על
והדיבר החמישי נדלק ונרשם באותיות של אש,
"כבד את אביך ואת אמך למעו יאריכון ימיך על פני האדמה הזאת."