שוב התחלנו. אותה הסיטואציה, אותה הגברת בשינוי אדרת, מאופרת
בכחול עם שיער אסוף, אם תרצו. הפעם, היא חתכה ירקות מעל מגש
ישן כשאני הייתי באמצע טקס החזרה מהעבודה. פושט את החליפה,
משחרר את העניבה ופותח חדשות. 20:12, מתחיל היום.

היא העלתה את זה כבדרך אגב, מודעת לחלוטין שאני לא שומע ולו
מילה אחת שיוצאת לה מהפה. היא תציין בטון מתנשא-משהו שגברים לא
מסוגלים לעשות שתי פעולות בבת אחת. אני אפזול לכיוונה ואגיד לה
שזה לא הזמן המתאים. שנינו יודעים שביום שאני אחליט שהגיע הזמן
המתאים לשתף אותי בכל המחשבות שלה, חזירים יעופו.

היא לכדה את תשומת ליבי באמצע כתבה (שלא חידשה לי כלום) על כך
שמרמים את האזרח הקטן בבנקים. "מתי נעבור שלב? אני רוצה
ילדים", הייתי שומע בכל פעם מחדש.
היא יודעת שאני מותש, אבל היא לא תתחשב. היא, מצידה, עובדת חמש
שעות ביום בעמותה למען אוטיסטים. אולי שם היא מוצאת אוזן קשבת.
היא יודעת שאין לי זמן לילדים, בטח שלא ממנה, אבל היא בשלה.
"כל החברות שלי נשואות ורק אני נשארת מאחור", הייתה עושה לי
פאפי-פייס ואני התאפקתי מלהכניס לה איזו כאפה מצלצלת. 'חברות
שלה ואחוריים הולך טוב ביחד', חשבתי.

מה לעשות, היא לא הייתה הזיון הכי מוצלח. את החברה השחרחורת
שלה, שעובדת באל-על, הכרתי לפניה.  אי אפשר להגיד שהיינו ביחד,
אבל המיטה שלי ערכה איתה היכרות כזו או אחרת. פעמים רבות הייתי
מזהיר אותה (הנוכחית) שלא תתפוס עליי תחת, תוך כדי שאני שולח
יד למקום המדובר וגולש פנימה. ראיתי בעיניים שלה שהדמיון כבר
משתולל אבל היא לא שכחה את התפקיד שלה בהצגה ועמדה על שלה. גם
החבר שלי באזור החלציים עמד ולא היה מזיק לי סקס מזדמן על
השטיח בסלון. עצרתי את עצמי ולו רק כדי שלא אקלע לסיגריה
שאחרי- זמן מצוין בשביל השטויות שלה.

היינו זוג כזה. שנתיים וחצי ביחד, עברה לגור איתי לפני כמה
חודשים, והחיים היו יפים.
היא אהבה אותי. לפעמים הייתה מביאה לי קפה למיטה בשבת בבוקר
ומגניבה נשיקה. היו ימים שהייתי נכנע וחולק איתה סיפור או
שניים מהשבוע שעבר עליי. מידי פעם היינו מרחיקים לכת ורואים
איזה סרט אמריקאי זול שקנינו בטיול לבוסטון אחרי הצבא.

תמיד שמרתי על מרחק הולם ממנה. כשראיתי שהיא מחפשת בן זוג
לשיחת נפש הייתי מפתיע אותה ויורד לזרוק את הזבל.
לא היה לי משהו נגדה. אחלה בחורה עם ראש על הכתפיים; גם ידעה
דבר או שניים על פוליטיקה ועל שער הדולר. היא תמיד אומרת שיש
לנו בעיית תקשורת. אני משיב שחבל על הגרון, מספיק לי לצעוק על
כל הלקוחות המטומטמים האלה בטלפון.

בלילה היינו מתקשרים יותר טוב. היא הייתה רואה את הזבל הרגיל
בערוץ ספרדי עם חרא של קליטה, וכשלא היה לי כוח להתעסק בכבלים
של הטלוויזיה הייתי מכניס לה יד מתחת לחולצה. לא זכור לי
שאמרתי לה משהו בנושא, אבל היא לא הייתה לובשת חזייה בתוך
הבית. הייתי חופן אותם בידי האחת, כשהשנייה כרוכה סביב הכתף
שלה. זה היה רמז יותר עבה מכל שכבות השומן שהיא ניסתה להוריד
בפילאטיס.

לרוב היא הייתה נענית, מה שאומר שהיא הייתה סוגרת את
הטלוויזיה, מתהפכת עליי ומסתכלת לי עמוק בעיניים. תמיד הייתה
עושה את זה לפני פעילות לילית. שנאתי כשהיא עשתה זאת, אבל לא
היה טעם בלהגיד לה. נשים. היד שלי עוד הייתה בתוך החולצה שלה,
והרגשתי את הפטמה שלה מזדקרת. תמיד ידעתי שהיא יותר חרמנית
ממני.
עברו הימים  של משחקים מקדימים ודחיית סיפוקים; היינו עושים את
זה קצר ולעניין. קצת שדיים, קצת שפשופים ולעסק. פעם אמרתי לאחד
שעובד איתי שחברה שלי גונחת כמו גרמניה במחזור. הוא חשב לרגע,
כנראה מכיר את התופעה מקרוב. בסוף הוא השיב לי במבט מהורהר
שאלו צרות של עשירים. לא רציתי לדעת על מה הוא מדבר.


זה קרה ביום חמישי קר, סוף חודש אוקטובר. עצרתי בקיוסק שמאחורי
תחנת הרכבת כדי למלא טוטו. הפלאפון צלצל בכיס ואני קיללתי את
מי שזה לא יהיה שמתקשר אליי אחרי העבודה. ראיתי על הצג את
המספר שלה. בקול סתמי למדי שאלתי אם זה יכול לחכות לאחר-כך.
היא לא נתנה לי לסיים את המשפט והודיעה לי שהיא בהריון. העשן
של הסיגריה נתקע לי בריאות. השתעלתי ואמרתי לה שאני אחזור אליה
עוד דקה. אולי רק דמיינתי, ואולי הוויסקי ששתיתי במשרד התחיל
להשפיע, אבל לרגע ראיתי חזיר עם כנפיים צוחק עליי מאחד
העננים.

היא יודעת שאני שונא את ימי חמישי. וגם את החורף, ואת השטויות
שהיא רואה בטלוויזיה וגרמניות במחזור.

אבל יותר מכולם אני שונא את המוכר בקיוסק שמאחורי תחנת הרכבת.
הוא חייב לי חמישים שקל עוד מהמשחק של הפועל.