אני שוכב בחושך ומסתכל על הפנים שלך. על הקמטים מסביב לעיניים
שלך, על העור היבש ועל השיער שלך שכבר מאפיר, שפוך על הכרית.
הנשימות שלך כבדות, והחזה שלך עולה ויורד בקצב אחיד. אני מסתכל
עלייך ויודע שאני אוהב אותך. אני לא ממש מרגיש את זה ביום-יום
אבל יודע שזה נמצא באיזה מקום שם בפנים. לא אותה האהבה עם
הפרפרים וההתרגשות והתשוקה, אבל אהבה כזו שכבר נהייתה חלק מובן
מאליו ממני, אהבה שאתה מרגיש למישהו שנמצא איתך כבר 30 שנה.

אני מביט בפנים השלוות שלך, שהן זכר לאישה היפה שהתאהבתי בה
לפני כל-כך הרבה שנים. ואני שואל את עצמי אם כשאת מסתכלת עליי
עוברות לך בראש אותן מחשבות. אם גם את שואלת את עצמך לאן הכל
נעלם, ואיך עברו 30 שנה בלי שהרגשנו, בלי שעצרנו לרגע כדי
להפוך את החיים שלנו למשהו אחר, שהוא יותר משיגרה של זוג נשוי.
אם גם את רואה אותי הולך ומזדקן ושואלת את עצמך איפה הגבר
שהציע לך נישואים בלילה קיצי על חוף הים. ומה בדיוק הפך אותי
לאיש שאני היום. איש שגם אני לא ממש מכיר.

ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים
תוכניות, ונדמה לי שזה בדיוק מה שקרה לנו. כל כך הרבה דברים
שחלמתי שיקרו לנו, שיקרו לי, ולא קרו. החיים סחפו אותנו בלי
שהייתה לנו שליטה עליהם. בלי שעצרנו לרגע לחשוב על מה שאנחנו
עושים, כמו בסרט נע, שהחיים נוסעים עליו וקורים מעצמם.

מתי התחתנו? מתי קנינו את הדירה הראשונה שלנו? ואת הבית השני?
מתי נולדו הילדים שלנו, ומתי הם עזבו את הבית? ומתי התחלתי
להרגיש שאני מזדקן? ומתי לא שמתי לב שגם לך זה קורה? אני לא
יודע, ונדמה שזה פשוט קרה מעצמו, כאילו זה לא אני שהייתי שם,
והגעתי רק עכשיו, אחרי המון שנים שבעצם ישנתי. שנים שבהן הכל
קרה מסביבי, בלי שתכננתי שזה מה שיקרה לי.

היו לנו לא מעט משברים במהלך השנים, והמון-המון רגעים יפים,
שמונצחים בתמונות שאף אחד לא מביט בהן, וסרטי וידאו, שאף אחד
לא צופה בהם. יש לי המון זיכרונות שקבורים אי-שם במעמקי
המגירות בראש שלי. אבל כל הזיכרונות האלה מכוסים בכל מיני
דברים קטנים שצריך לזכור. עניינים של עבודה, תיקונים בבית,
חשבון הבנק שלנו, חשבון הבנק של הילדים, המשכנתא שעדיין נגררת,
לחץ דם גבוה, חשק מיני נמוך ועייפות מצטברת.

בראש שלי אני כבר רואה את החיים שלנו בשנים הבאות - הילדים
יבואו לבקר פחות ופחות, אנחנו נצא לפנסיה וננסה למלא את החיים
שלנו בחוגים וטיולים מאורגנים לאירופה, נעשה בייביסיטר לנכדים
כשגם הילדים שלנו ייסעו לחו"ל, נבקר בקופת חולים על בסיס קבוע
ובסוף נחליט לעבור לדיור מוגן והילדים שלנו יסכימו שזה רעיון
מצוין. נמכור את הבית אחרי עשרים שנה של משכנתא, כדי שיהיה לנו
ממה לחיות בשנים שנשארו לנו. את תצטרפי לחוג להתעמלות לנשים
מבוגרות, אני אלך לשחק ברידג' עם השכנים מהחדר הסמוך, נשמע
הרצאות, נקרא עיתון בכל בוקר, בערב נצפה בחדשות ומיד אחר-כך
נלך לישון כי נהיה הרוגים מעייפות.

אחד מאיתנו ימות ראשון, השני יישאר לבד ובהתחלה זה יהיה קשה,
בסופו של דבר הוא יבין שכבר הרבה מאוד זמן הוא בעצם לבד. הוא
יבין שלא נשאר עוד הרבה זמן ושצריך לנצל את המעט שנותר. את
סופי השבוע הוא יבלה אצל הילדים, כי לא יהיה להם נעים להשאיר
אותו לבד. ולאט-לאט יחלפו להן השנים האחרונות, בבדידות מזהירה,
בלאות מעיקה, עד שגם הוא יעלם מן העולם הזה וישאיר אחריו רק את
הזיכרון של שנינו.

אני מסתכל עלייך ישנה בחושך, ויודע שאני אוהב אותך, יודע שזה
חייב להיות שם בפנים, ומקווה שגם את עוד אוהבת אותי. אני זוכר
את מי שהיית, את מי שאני הייתי, את מה שהיינו ביחד, ואני מקווה
שאולי גם בגילנו, אחרי כל-כך הרבה שנים, יש מקום לאהבה ולחיים
שהם קצת יותר מסרט נע.