בכל מקרה, לא ידעתי איך להגיב למראה החתולה התפוחה שניצבה
באמצע הרחוב כקוראת תיגר על העוברים ושבים ובעיקר עלי. היא
היתה די תפוחה, שלא לומר שמנה, חתולת רחוב עם מימדים של חתולת
בית צפון-מפונקת שאוכלת הרבה שמנת וקרם ברולה.
כשעצרתי למולה על המדרכה האפורה והמיוזעת ממדקרות נעליהם של
העוברים והולכים, לא ידעתי בפני מה אני ניצב, אך דקירה מוזרה
חילחלה בכל זאת אל עורקיי כאומרת, "אתה עומד לדעת בקרוב
מאוד".
שפמה הלבן של החתולה התפוחה לא זע ברוח כשהיא הביטה בי במבט
שאומר הכל, בעיקר מפני שלא היתה רוח שתזיע את השפם. היה זה יום
קיץ חם ומהביל, כיאה לימי קיץ בת"א, וכל תנועה שעשיתי ברחוב
הלוהט הגירה עוד אלפי טיפות זיעה ממצחי, בתי שחיי, גבי, בטני,
ישבני ועוד מקומות שהשתיקה יפה להם והצניעות עוד יותר.
החתולה הגדולה ישבה-שכבה ממש באמצע הרחוב, על האספלט הכהה של
המדרכה, ולמרות שאנשים אחרים עקפו אותה באלגנטיות או באפתיות
תל-אביבית ידועה, אני דווקא עצרתי סנטימטרים ספורים ממנה
והבטתי בתמיהה.
היא הביטה בחזרה.
וחייכה.
אני יכול להישבע שהיא חייכה. או שמא היתה זו הזיה מטורפת של
יום קיץ מיוזע ומסוייט? לא, היא באמת חייכה, החתולה, נעצה בי
מבט אנכי והחלה לגרגר בהנאה, כמו חום השמש לא שורף את פרוותה
האפורה-לבנה-שחורה ואספלט המדרכה לא רותח ומבעבע תחת בטנה
הצמרירית, כמו לא הייתי עומד מולה ונועץ בה עיניים מלאות פליאה
שבימים אחרים היתה מתקבלת בהבנה ואף באמפתיה על-ידי החולפים
סביבי אך באותו יום פליאה זו לא קיבלה את המגיע לה ואף לא אחד
שעה לה, חוץ מאותה חתולה תפוחה אשר ממילא היתה שרועה על המדרכה
ולא היה לה משהו יותר טוב לעשות, או ככה לפחות זה נראה באותו
רגע.

חיכיתי וגם היא חיכתה. היא חיכתה וגם אני חיכיתי. כמו שני
אקדוחנים דרוכים במערבון, ידיהם על כת האקדח, שניהם מחכים
לראות מי ימצמץ ראשון, מי יעשה תנועה מהירה ראשונה, רק כדי
לחטוף כדור ישיר בתוך הלב מהאקדוחן שממול, שהיה טיפה, אבל ממש
טיפה, יותר מהיר.
בדיוק כשבראשי התחיל להתנגן שיר ישן של קאטס סטיבנס, פצתה
החתולה את פיה, שפשפה את שפמה בכפותה המחוספסת, ואמרה באלה
המילים: "HELLO, STRANGER".
לרגע נרתעתי למשמע המבטא הבריטי הבולט שפרץ מגרונה החתולי, אך
מיד התעשתתי, הכנסתי ידיים לכיסים ואמרתי לה: "SPEAKING
HEBREW"? ניסיתי לתבל את המילים במבטא בריטי כמו שראיתי בסרטים
הבריטיים, אבל כרגיל יצא לי מבטא ישראלי שרק נשמע יותר גרוע
בגלל הניסיון הכושל להפוך אותו לבריטי.
החתולה ענתה לי בכן מתחנחן ואני לא הופתעתי. היא נראה לי חתולה
ישראלית לכל דבר, והמבטא הבריטי הכבד באמת לא עבד עלי.
החלטתי לגשת ישר לעניין (שלא כהרגלי) ושאלתי אותה מה היא רוצה
ולמה היא חוסמת לי את הדרך.
היא ענתה לי שהיא לא רוצה כלום ושלא היא זו שחוסמת לי את הדרך
אלא אני חוסם לה.
לרגע התבלבלתי, תהיתי אם יש משהו בדבריה. האם אני זה שעומד על
המדרכה בלי לזוז והיא רק מנסה לעקוף אותי בדרכה לפח הזבל הקרוב
למקום מגוריה (פח זבל אחר)?
הסתכלתי סביבי ועל עצמי וראיתי שאכן כן, אני עומד במקום ולא
זז. ולא רק זה, אלא אני גם מרטיב את המדרכה שמתחתיי בטיפות
זיעתי המסריחה, והמדרכה המסכנה, שכבר ידעה הרבה סבל בחייה מאז
החליטו לתקוע אותה באמצע רחוב מהביל בת"א, אפילו לא יכולה
להגיב, כי היא לא חתולה או בנאדם.
עוד לפני שהספקתי להגיד "החתול במגפיים", פצתה החתולה את פיה -
שפמה רעד לכל אורכו כשהיא דיברה - ואמרה לי: "נו, אז מה אתה
אומר?".
הרהרתי בתשובה כמה שניות ולבסוף אמרתי "טוב, אז מה את רוצה
שאני אעשה עכשיו? נתקעתי פה על המדרכה הזאת, לא יודע למה, ואם
את רוצה ללכת אז תלכי. אל תעשי לי טובות!". לא יודע מהיכן בא
לי הכעס הפתאומי הזה שנפלט בסוף המשפט וגם החתולה נרתעה קצת -
שמתי לב לכך שקצה זנבה השחור כפחם רעד קמעא כשזרקתי לה את
המילה "טובות", כמעט צועק, כמעט מובחן על-ידי החולפים
ועוברים.
"אני לא רוצה ללכת", זרקה החתולה, וזה נשמע כמו כבדרך אגב. "אז
אל תלכי", זרקתי בחזרה, ואף-על-פי שהתאמצתי להישמע אדיש כמוה,
הקול שלי רעד קצת. למזלי, היא לא הבחינה בכך. לחוסר מזלי, היא
המשיכה להתיש אותי בדברים.
"אז למה נתקעת ככה על המדרכה?", שאלה.
"אין לי מושג. מצאתי את עצמי ככה פתאום, כמו שאת מצאת אותי ככה
תקוע", עניתי.
"ואין לך לאן ללכת?", שאלה.
"גם את זה אני כבר לא יודע. החום הזה ממיס לי את המוח",
עניתי.
"בוא תנסה להיזכר. היית בדרכך לאיזה שהוא מקום? חיפשת מישהו?
רצית לקנות משהו? אולי אתה בדרך לאוטו שלך?" שאלה החתולה, תוך
שהיא מלקקת את כפה השמאלית ועושה רוח עם זנבה, שכוונה היטב
ובדייקנות אל עבר פרצופה המיתמם כפרצוף שועל שזה עתה חצה את
הגדר בדרכו אל לול התרנגולות ונתפס כשציפורניו שלופות ורירו זב
על-ידי כלב השמירה הביתי והבריון, בולדוג למשל. אני? אני בכלל
באתי לעזור לשמור על התרנגולות מפני הזאב הרע, שמעתי שהוא בדרך
לכאן ורק רציתי להגן על התרנגולות המסכנות. לטרוף אותן? אני?
מה פתאום!
"יכול להיות שאני באמת בדרך לאוטו שלי", חצי הסכמתי חצי שאלתי,
"אבל עד כמה שידוע לי, האוטו שלי במוסך".
"אז למה אתה מתחכם?!", התרגזה לפתע החתולה וציפורן אחת, גדולה
וחדה, נשלפה ברגלה הימנית הקדמית, בכוונה או שלא בכוונה.
לא עניתי. היתה לי הרגשה שזה לא הסוף ושהחתולה עתידה לגלות לי
מדוע אני תקוע באמצע מדרכה מכוערת, באמצע עיר לוהטת, באמצע שום
מקום, באמצי החיים, באמצע הסיפור הזה.

ואכן לא טעיתי. החתולה פצחה במונולוג ארוך-ארוך, וכל התשובות
אכן היו ברגליה.
"אתה כאן, תקוע באמצע המדרכה, כי........" התחילה החתולה ולאחר
שעה סיימה את דברה בליקוק שפמה.
בשלב הזה כבר הפסקתי לשמוע אותה כי אגלי זיעה נכנסו לי לאוזן
ומשם החליקו לעור התוף ומנעו ממני מלשמוע אותה.
כל שיכולתי לעשות היה להביט בה בעיניים פקוחות לרווחה, מלהגת,
מדברת את עצמה לדעת, אנשים סביבה עוברים ולא עוצרים, עוקפים
אותה, אותי, את החיים, את המדרכה ואת הפלאפל שמשמאל שהריח ריח
משגע אך עם זאת מלא שומן שיכול לסתום עורקים של סוס מת.
די, נמאס לי, חשבתי בליבי, בעיקר כי זה החלק היחיד בגופי
שעדיין היה מסוגל לחשוב.
נשבר לי לדבר כל הזמן לחתולים, נשבר לי לדמיין דברים לא
הגיוניים, נמאס לי לכתוב, נמאס לי להיכתב, נמאס לי מהחום הנורא
הזה, שייגמר כבר הקיץ ויגיע החורף הגואל שייקח אותי ואותך ואתה
ואת כולנו אל תוך צינורות הביבים שאנו כל-כך מחבבים והם כל-כך
אהובים עלינו, ונמאס לי מ....

ניעור קל ניער את כתפי. מישהו ניער אותי. ניסיתי להתנער מהמנער
אך הניעור גבר לחצו עד שכל גופי נוער ושוקשק כרכבת העוברת על
פסים לא לה. ניסיתי לפקוח עיניים ולהתעורר מהשינה המוטרפת
שאחזה אותי אך לא הצלחתי כי עיניי כבר היו פקוחות. גם לא
ישנתי. הייתי ער כביום היוולדי. לא דובים ולא יער, לא חתולים
ולא פחי זבל ירוקים. האשליה שאני ישן נמוגה כלא-היתה, ונותרתי
רק אנוכי,עומד עדיין באותו מקום, מקשיב עדיין לאותם ליהוגים
קנטרניים, רוצה נורא ללכת הביתה כבר.
אז הלכתי. אזרתי אומץ, הרמתי רגל אחת, שניה, והתחלתי לצעוד.
חלוף על-פני היצור המסכן ששכב על המדרכה הרותחת. בשניה הראשונה
זה היה קשה. קשה מאוד. בשניה השניה זה עדיין היה קשה אבל פחות.
וכל, ככל שחלפו השניות והתארך המרחק ביני לבין החתולה זה נעשה
יותר ויותר קל. מרחוק עוד יכולתי לשמוע אותה מלהגת, או מייללת,
או מדברת, או מוחטת בשפמה.
ניצחתי, חשבתי, ניצחתי אחת ולתמיד. לא עוד חתולים מעצבנים
שיעצרו אותי באמצע הרחוב. לא עוד דמויות נאלחות או סתם מוזרות
שיתגנבו אלי בחשאי באמצע בהייה לילית אל כוכבים מנצנצים. לא
עוד תפלצות אגדתיות או סבלריטאים לא קרואים או משיחים או
חמורים או שאר חיות בית מדברות. לא עוד!
ניצחתי, הצלחתי למגר את החרפה, ואני יודע את דרכי מכאן והלאה,
והדרך, גם אם תתפתל ותהיה ארוכה וקשה ובעלת מהמורות לרוב, תנעם
לי, כי זו הדרך שלי ורק שלי. ולא של אף חתולה כזו או אחרת.
שלי.

האומנם? תהה קול קטן, מוזר אך מסור, מאחורי אוזני. האומנם?
הסוף.
לא, לא הסוף.
נו, לא יודע.
אולי.