ווידוי 7, שוגר...

כנראה שהפסקתי לכתוב וידויים כי זה כבר לא דיבר אליי... אבל
עכשיו היות והמדקר החביב שלי ביקש ממני. החלטתי לכתוב את וידוי
7 האבוד.

חשבתי שאני לא מתחברת יותר לוידויים. כאילו מה זה הרעיון
המטומטם הזה לבוא ולחפור לאנשים בבמה... מסכנים אנשים בבמה...
עדיף כבר לפתוח בלוג. למרות ששמה זה אותו בולשיט.
באמת הסתכלתי לא מזמן על הוידויים הישנים שלי והם ממש
נוראיים... ואני יודעת שאני כותבת את זה הרבה, אבל איזו ילדה
קטנה ומטומטמת כתבה את זה??

טוב אני מניחה שהוידוים הם סוג של התבגרות, ככה אני רואה את
התהליכים שאני עוברת בחיים... הבנתי לא מזמן שזו הסיבה שאנשים
מאוד אוהבים נוסטלגיה, היא מראה להם מי הם היו ולמה הם נהפכו.
רוב בני האדם הופכים לאנשים טובים יותר עם הזמן, עוברים שינוים
חשובים שהם עובדים עליהם הרבה זמן ושמו לעצמם כמטרות ובלה
בלה...

אז הפעם התבקשתי לכתוב משהו. אני לא יותר מידי זוכרת בידיוק מה
זה היה, היות ואני מכינה את השיעורי בית שלי באיחור של שלושה
שבועות פחות או יותר.
אני חושבת שהרעיון היה להגיד תודה על הדברים שיש לי. ואם אני
מסתכלת על מה שאמרתי כבר תודה בוידוי 3, לפני שנים רבות...
(אויש, הנוסטלגיה... P:  )... אז אני מבינה שהמדקר שלי לא
מקורי במיוחד. סתם.... נו אני צוחקת....!
אולי אפשר להסתכל על איזה דברים נשארו לי, ואילו התווספו.
שנעשה זאת? יאללה.... (זה ממש כיף לשאול ולענות לעצמך...
תנסו...)

טוב, בואו נראה.
משפחה: אמא עוד יש לי. וכן היא עוד אוהבת אותי ואני אותה. גם
את אבא אני עוד מכבדת והוא ע דיין דואג לי, רק לא נמצא שם יותר
מידי, ולכן אני גם לא נמצאת שם יותר מידי... בקטע טוב אבל P:.
אח גדול, אני לא זוכרת למה כתבתי שהוא מגן. אבל למדתי להכיר את
הבעיות שלו ואני מנסה ללמוד לכבד אותן. את אחי הקטן אני אוהבת
קצת יותר בזמן האחרון, אז זה גם משהו. בית גם עדיין יש לי,
למרות שאני מתה כבר למצוא אחד משלי...
חברות: אני אפילו לא זוכרת על מי זה נכתב... אבל אני כן יודעת
שעם האנשים שחשובים לי ואני להם, נשארתי הכי בקשר בעולם והכי
קרובה אליהם בעולם. אפילו לאלה שזה קצת קשה ודורש עבודה
ועשייה...
פגשתי בשנים האחרונות מספר רב של אנשים שבמידה ולא הייתי פוגשת
היה לי מאוד חבל. למרות שאני חושבת שאם הייתי אמורה לפגוש אותם
אז פגשתי. בלבלתי אה? בכל מקרה, המקומות והדברים שאני עושה
היום הובילו אותי לפגוש מספר אנשים באמת מדהימים שאני לא הייתי
רוצה לוותר עליהם. גם אנשים שלא קרובים אלי, אבל לא הייתי רוצה
לוותר על החוויה שהייתה לפגוש אותם, גם אם הייתה קצרה מידי...
משפחת הצופים.
זה עדיין יש לי, אבל ממקום לגמרי אחר. זה יש לי כמו צאל"ה
ואקי"ם וLEAD, זה יש לי כהדבר שיש לי להתגאות בו. אני גאה
שהדרכתי 3 שנים בצופים, שעברתי מהדרכה רגילה ולהדרכת צמי"ד של
חניכים שסובלים מאוטיזם, ומשם ולרשגו"ד והדרכת צמי"ד, וכנראה
גם אעסוק בזה בשנה הבאה (אף אחד לא צריך לדעת שבנוסף ל40 שעות
שירות לאומי (כן, אני לא מתגייסת, אם תהיתם) אני גם תורמת
מזמני החופשי לשבט אלון (אימפריה!!!) ...)
הייתי אומרת שאני מודה על זה שיש לי את היכולת לראות שאת רוב
הדברים שאני עושה למען הקהילה אני עושה בשביל לקבל. וזה נשמע
הכי שירון מערוץ הילדים, אבל זה יותר מזה. כי בשבילי, זה
להראות שאני מוציאה מהחסרונות שלי משהו טוב בשביל אנשים אחרים.
אתם יודעים, כל המעשים הם אנוכיים, הסיפור הוא האם במסגרת
המעשה האנוכי שלנו עוד מישהו מרוויח או לא. התרומה שלי להקהילה
אנוכית פחות כי עוד אנשים מרוויחים ממנה, למרות שבעמוק בפנים
היא קודם כל כדי להוכיח שאני יכולה. כמו אנשים רגילים, ומסתבר
שככה, אפילו יותר... כנראה בגלל זה התרומה לקהילה לוקחת מקום
כל כך חשוב וגדול בחיים שלי.

מבחינת מה שיש לי, זה בערך הכל. בנוסף לדברים קטנים וחסרי
חשיבות. והיות ואלה היו שיעורים הבית שניתנו לי, אני לא אכניס
פה את כל שער הדברים שיש לי לומר, או לכתוב. בכל מקרה אני רק
מקווה שאמצע את הזמן והרצון ולעשות את זה בקרוב.

מדהים אותי. ידיד שלי. הוא קם בוקר אחד אחרי שחברתו זרקה אותו,
כחצי שנה בערך, עם חיוך. ופתאום כל דבר קטן שקרה גרם לו לחייך
ולשמוח. הוא העניק ונתן חשיבות לדברים הקטנים האלה שאנחנו
בדר"כ מתעלמים מהם כי יש לי צרות גדולות יותר. וזה נשמע ממש
מעצבן כבר, כי כולם אומרים את זה, אבל התעסקות גדולה בצרות שהן
באמת הרבה יותר קטנות היא הצרה הכי גדולה שלנו. מבינים? אבל
עדיין, אני מניחה שאם רובנו מעדיפים לחיות ככה, יש לכך סיבה.
איזור נוחות ואולי סתם עצלנות או עיוולות. אנשים צריכים לשנות
את הדברים בעצמם. לנו יש רק את היכולת להעניק להם את המידע
והאנרגיה לעשות זאת. זה מה שהוא מעניק לי.

לא מזמן מישהו אמר לי להפסיק לחפור ולנסות להינות מהחיים יותר.
וזה לא שאני לא נהנהת, אני פשוט נהנהת מלחפור.למצוא את
התשובות, או לפחות להתקרב אליהן, זה הדברים שגורמים לנו להרגיש
טוב, להצליח בזה, זה מה שחשוב... לא? להגיע למטרות שלך. אלה
המטרות שלי, להצליח יותר מאנשים אחרים... כמה נוראי. אבל כן,
להיות הכי טובה במה שאני עושה (אל תדאג אני לא אגיד שזה נשמע
מתנשא). ולא בעניין של להיות יותר טובה מאחרים בעצם. זה יותר
מהכיוון של להיות מוכרת בתור הכי טובה. לא אכפת לי שיהיה עוד
מישהו שהוא יותר מבין, מכיר, יודע ממני. אבל כן להיות במקום
שישלחו אלי אנשים כי אני יודעת מה אני עושה. ואני איהיה
הראשונה שתעלה בין גלגלי המוח של הרבה מאוד אנשים כשיודבר
הנושאים מסויים (בקטע טוב אבל)...

טוב בסדר, אני אפסיק עכשיו...
למרות שיש עוד הרבה...
לפעם הבאה...

עד אז, תזכרו לחייך לפחות פעם ביום. ואם אין סיבה, תמצאו!

תודה שהקשבתם...
סיון